יצא לכם פעם לחשוב למה בעולם העתיק צבאות היו יוצאים למלחמה דווקא בעונת האביב? באביב הכל צומח ופורח, ויש שפע של אוכל בטבע. הכתוב מספר לנו שהמלחמה מתחדשת לְעֵת תְּשׁוּבַת הַשָּׁנָה, כלומר כשעברה בדיוק שנה מהזמן שבו יצאו למלחמה הקודמת. הזמן הזה הוא לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים, עונת האביב, שבה יש הרבה עשב טרי לסוסי הקרב, והחיילים התוקפים יכולים לאכול מהתבואה ומהפירות שבשדות, בזמן שהתושבים המקומיים מסתתרים בתוך הערים המוגנות שלהם.
בעונה הנוחה הזו, וַיִּנְהַג יוֹאָב אֶת־חֵיל הַצָּבָא וַיַּשְׁחֵת אֶת־אֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹן. יואב מוביל את צבא ישראל הגדול והמיומן אל ארץ עמון, שנשארה הפעם חלשה וללא חברים שיעזרו לה. יואב מתקדם, וַיָּבֹא וַיָּצַר, כלומר הוא מקיף ומטיל מצור על עיר הבירה של עמון שנקראת רַבָּה. בזמן שהצבא נלחם, וְדָוִיד יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם. דוד המלך נשאר בביתו, כי צבא ישראל היה כל כך חזק עד שלא היה צורך שהמלך בעצמו ייצא לשדה הקרב.
בסופו של דבר, וַיַּךְ יוֹאָב אֶת־רַבָּה וַיֶּהֶרְסֶהָ. יואב מנצח וכובש את העיר. למרות שבמקום אחר בתנ"ך מסופר שיואב קרא לדוד להגיע ממש בסוף המלחמה כדי שהניצחון הרשמי יירשם על שם המלך, כאן הכתוב נותן את הכבוד ליואב, כי הוא והחיילים שלו היו אלה שעשו את רוב העבודה הקשה בשטח.