הקריאה לשורר ולהלל את ה' נובעת מתוך התרחשות פלאית ועוצמתית שחורגת מגבולות המקום, ומשנה את סדרי העולם המוכרים.
הציווי זַמְּרוּ ה' מתפרש כבקשה להעניק לה' את השבח המובחר והמשובח ביותר, בדומה לביטוי "מזמרת הארץ" המציין את הפירות הטובים והמובחרים [אבן עזרא]. שירה זו צריכה להיות מלווה בכלי זמר, שכן הם משמחים את הלבבות ומעצימים את חווית ההודאה וההלל [אברבנאל].
הסיבה לשירה היא כִּי גֵאוּת עָשָׂה. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בפעולות המפגינות את כוחו העליון של ה' וגדולתו על הכל, מעשים הראויים להתגאות בהם. המושג גֵאוּת (שהיא מילה בלשון נקבה [אבן עזרא]) מסמל מצב שבו ה' מתרומם מעל לחוקי הטבע הקבועים ועובר להנהגה ניסית ופלאית [מלבי"ם]. פעולה זו מזכירה את הנסים האדירים של קריעת ים סוף, ומרמזת על הישועה העתידית שבה ה' יוציא אומה חלשה משיעבודן של אומות חזקות ורבות, וכן על המפלה שתתרחש במלחמת גוג ומגוג [רד"ק].
הבשורה הגדולה היא שפלאות אלו לא יישארו נסתרות, אלא מוּדַעַת זֹאת בְּכׇל הָאָרֶץ. המילה נכתבת בפסוק כ־מידעת אך נקראת כ־מוּדַעַת [מנחת שי]. קריאה זו מצביעה על פעולה מתמשכת שבה בני אדם מעבירים את השמועה ומודיעים עליה זה לזה, עד שהדבר מתפרסם בכל העולם [שד"ל]. בניגוד לנסים שאירעו בעבר, אשר היו מקומיים או מוכרים בעיקר לעם ישראל, הרי שההנהגה הניסית והגאולה העתידית יתפרסמו בכל רחבי תבל, כך שכל העמים כולם יחזו במופתיו של ה' ויכירו בגדולתו [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל].