עת הגאולה מביאה עמה תובנה עמוקה, שבה הכאב והייסורים של העבר מובנים בראייה לאחור כחלק מתהליך של ריפוי. ביום זה, ההודאה לה׳ אינה רק על עצם הישועה, אלא באופן מפתיע גם על הכעס והעונש שקדמו לה.
הביטוי בַּיּוֹם הַהוּא מכוון לפי הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים לעתיד לבוא, לימות המשיח וליום הגאולה שבו ישובו ישראל לארצם [מלבי"ם, אבן עזרא, אברבנאל, שטיינזלץ]. עם זאת, ישנה דעה הקושרת את הדברים לאירוע היסטורי קרוב יותר, במפלת מחנה סנחריב [שד"ל].
במוקד עומדת ההכרזה אוֹדְךָ ה׳ כִּי אָנַפְתָּ בִּי. המילה אָנַפְתָּ משמעותה כעסת [מצודת ציון]. כעס זה מתאפיין בהבעה חיצונית וגלויה של זעם המלווה בענישה, בשונה מנטירת טינה נסתרת בלב. היתרון בכעס גלוי הוא שעל ידי העונש חרון האף מתכלה ומוצה, מה שמאפשר לסלוח בסופו של דבר, בעוד ששמירת טינה לא הייתה מותירה פתח לתקווה [מלבי"ם].
הפרשנים נחלקו בהבנת מילת הקישור כִּי. גישה אחת מפרשת אותה במשמעות של למרות ש או אחרי ש, כלומר ההודאה היא על כך שאף על פי שה׳ כעס והעניש בעבר, כעת הכעס חלף [אבן עזרא, שד"ל, שטיינזלץ]. מנגד, הגישה הרווחת יותר מבינה זאת כסיבה: ההודאה היא על עצם הכעס והגלות. הגלות שימשה ככפרה על העוונות, וייסורי העבר הם אלו שמאפשרים כעת את סליחת החטא ואת בוא הטובה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה].
ההודאה על הייסורים נובעת מכך שהם ניתנו בהדרגה ומתוך רחמים. ה׳ מתואר כמי שגובה את חובו מאוהב מעט מעט כדי לא להחריבו, בניגוד לשונא שגובים ממנו הכל בבת אחת [צוארי שלל]. בנוסף, שם ה׳ המוזכר כאן מייצג את מידת הרחמים, ולכן ההודאה היא על כך שאפילו הכעס והמשפט הונהגו מתוך רחמים ולא מתוך דין נוקשה [אהבת יהונתן]. הכעס מעיד על תגובה למעשים רעים ולא על מיאוס פנימי בעם [אברבנאל]. הייסורים שימשו כמעין מכה המעוררת את האדם מתרדמתו, גרמו לעם להכיר בחסרונותיו, לשוב בתשובה מתוך אהבה, ולחזור ללימוד התורה שעזבו [נחל שורק, חומת אנך].
מתוך תהליך זה מגיעה הנחמה השלמה: יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי. לאחר שהעוון נרצה, הכעס סר לחלוטין ומפנה את מקומו לנחמה. בשונה מישועות קודמות, כמו יציאת מצרים שבה העם עדיין פחד מרודפיו, בגאולה זו הנחמה תהיה כה שלמה עד שהלב יבטח לחלוטין בה׳, ללא כל פחד מחזרה לשעבוד ולגלות [אברבנאל].