הנבואה מציגה ציווי אלוהי חריג ודרמטי המופנה לישעיהו, בו הוא נדרש לבצע פעולה גופנית קיצונית שתשמש כאות אזהרה. אופיו של המעשה והדרך בה בוצע עוררו דיון נרחב ומחלוקת עמוקה בקרב פרשני המקרא.
הביטוי דִּבֶּר ה' בְּיַד יְשַׁעְיָהוּ אינו מתייחס רק לציווי האישי כלפי הנביא, אלא למסר שהועבר לעם ישראל כולו בנוגע לפורענות הצפויה למצרים ולכוש, כאשר המעשה הפיזי משמש כהקדמה לנבואה זו [רד"ק, שד"ל]. המילה לֵךְ משמשת כאן כלשון זירוז [מצודת ציון].
לגבי הציווי וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק, הפרשנים מסכימים כי הנביא כבר היה לבוש בשק קודם לכן. הסיבה לכך הייתה מנהג אבלות על גלות עשרת השבטים, או מנהג רווח בקרב הנביאים ללבוש שק כדי להתרחק ממותרות ותענוגות [רד"ק, אבן עזרא, שד"ל, מלבי"ם, מצודת דוד]. רוב הפרשנים מסבירים כי משמעות המילה וּפִתַּחְתָּ היא התרה והסרה של השק [מצודת ציון, מלבי"ם באור המילות]. השק שימש מעין חגורה או בגד עליון, והציווי היה להסירו מֵעַל מָתְנֶיךָ, כלומר מחלציך [מצודת ציון, שד"ל]. בנוסף נצטווה הנביא וְנַעַלְךָ תַחֲלֹץ, כלומר לשלוף ולהסיר את מנעליו, פעולה המהווה סימן מובהק לאבלות [רש"י, מצודת ציון].
מנגד, גישה פרשנית שונה, הנשענת על תרגום יונתן, מסבירה את המילה וּפִתַּחְתָּ במשמעות הפוכה לחלוטין: לא להסיר את השק, אלא לקשור ולחגור אותו בחוזקה. לפי פירוש זה, המילה נגזרת מלשון פיתוח וחקיקה, כך שהשק ההדוק יותיר סימן חקוק בבשרו. גישה זו נובעת מההבנה שהנביא לא נצטווה קודם לכן ללבוש שק, וכן מתוך רצון לשמור על כבודו של הנביא כדי שלא יהפוך ללעג בעיני דורו אם ילך ללא חגורה ובגדים פתוחים [רש"י, חומת אנך, שד"ל].
התיאור ולפיו הנביא הלך עָרוֹם וְיָחֵף מעורר את המחלוקת המרכזית סביב הפסוק: כיצד ייתכן שה' יצווה על נביא ללכת ערום?
גישה אחת טוענת כי המעשה לא התרחש במציאות הפיזית כלל. בדומה לציוויים תמוהים אחרים שקיבלו נביאים כמו הושע ויחזקאל, גם כאן מדובר בחוויה שהתרחשה כולה בתוך מראה הנבואה. בחזיון זה חווה הנביא את המעשה באופן מיידי, אף אם נדמה היה שהדבר נמשך זמן רב [רד"ק, אבן עזרא].
גישה שנייה דוחה בתוקף את תפיסת החיזיון, וקובעת כי כדי שהמעשה ישמש כאות ומופת לעיני העם, הוא היה חייב להתבצע במציאות הפיזית, בפרהסיה ולאורך זמן [שד"ל, מלבי"ם]. לפי גישה זו, המילה עָרוֹם אינה מתארת עירום מלא. הכוונה היא שהנביא הלך בבגדים קרועים ובלויים [רש"י], או ללא בגדו העליון וחגורתו, מצב שבו בגדיו היו פתוחים וקצת מבשרו נחשף, מה שהעמיד אותו במצב של בושה הנקרא "ערום". הוכחה לכך שאין מדובר בעירום מוחלט היא התוספת וְיָחֵף, שכן אם היה ערום לגמרי, לא היה צורך לציין שהוא גם חסר נעליים [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש מי שסבור כי הנביא אכן נותר ערום ממש, שכן השק שהסיר היה בגדו היחיד [מצודת דוד].