נפילתן של מעצמות חזקות מנפצת את תקוותיהם של אלו שביקשו למצוא בהן ישועה. רוב הפרשנים מסכימים כי האנשים שעליהם מדובר הם בני ישראל, ובפרט שארית שבטי יהודה ובנימין או שרי העם מיהודה [רד"ק, שד"ל], אשר ניסו לברוח למצרים [אבן עזרא] או קיוו להינצל בעזרתן של כוש ומצרים מפני איומו של מלך אשור [רד"ק].
כאשר יראו בני ישראל את מפלתן של מעצמות אלו, הם יחוו משבר עמוק. המילה וְחַתּוּ מבטאת עניין של שבר ושבירת הרוח [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מצביעים על הבחנה מעניינת ביחסו של העם לכל אחת מהמעצמות, הבאה לידי ביטוי בהקבלה שבפסוק. כלפי כוש, העם הפנה את מַבָּטָם – כלומר, עיניהם היו תלויות אליה בציפייה לעזרה צבאית מעשית במלחמה [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לכן, כאשר יבינו שאין משם תוחלת, הם יחוו שברון ציפיות [מלבי"ם]. לעומת זאת, היחס למצרים מתואר במילה תִּפְאַרְתָּם – העם התפאר והתגאה בעצם הברית וההישענות על כבודה של מצרים [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא]. מסיבה זו, קריסתה של מצרים לא רק תנפץ את תקוותם, אלא תגרום להם לחוש בושה גדולה על כך שהתגאו במשענת שווא [מלבי"ם].