תבוסתן של המעצמות מצרים וכוש בידי מלך אשור מלווה בהשפלה עמוקה ואובדן צלם אנוש. כפי שהתהלך הנביא ישעיהו בחוסר כל, כך יובלו השבויים והגולים אל יעדן כשהם מופשטים מכל הגנה, כבוד ובושה בסיסית.
הפסוק פותח בהבחנה מדויקת בין שְׁבִי מִצְרַיִם לבין גָּלוּת כּוּשׁ. ההבדל נעוץ באופי החורבן של כל אומה [מלבי"ם]: בעוד שמעמד של גלות מתאר עקירה של אומה שלמה ממקומה, כפי שאירע לכוש, הרי שמעמד של שבי מתייחס ללקיחת חלק מהאוכלוסייה לעבדות ולשפחות בעוד שאר העם נותר בארצו, וזה היה גורלה של מצרים. כוש ספגה את עונש הגלות המלא משום שבאה מלכתחילה לעזרתה של מצרים [אבן עזרא].
תיאור ההשפלה ממשיך במילים וַחֲשׂוּפַי שֵׁת. המילה חשופי משמעותה גילוי וחשיפה [מצודת ציון, מנחת שי]. מבחינה דקדוקית, האות יו"ד בסופה היא אות יתרה, והמילה משמשת למעשה בלשון רבים, כמו המילה "חשופים" [רש"י, רד"ק, שד"ל]. יש המציינים כי חשיפה זו נעשתה בגזירת ה׳, או כהקבלה ישירה להליכתו של הנביא ערוֹם [אבן עזרא]. המילה שֵׁת מתארת את העכוז והאחוריים [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. שורש המילה קשור למושג יסוד, שכן כשם שהיסוד מחזיק את הבניין, כך אזור זה משמש כיסוד שעליו האדם יושב [מצודת ציון, שד"ל].
הפרשנים מצביעים על כך שעונש חשיפת האחוריים אינו מקרי, אלא מהווה ענישה של מידה כנגד מידה. מאחר שחם, אביהם הקדמון של עמים אלו, ראה את ערוות אביו נח ולא כיסה אותה, צאצאיו נענשים כעת בהליכה מבזה כשהם מגולים וחשופים [רש"י, חומת אנך].
למרות שהפסוק פותח באזכורן של מצרים וכוש גם יחד, הוא מסיים במיקוד בלעדי בעֶרְוַת מִצְרָיִם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההשפלה חלה על שתי האומות, אך מצרים מוזכרת לבדה בסוף הפסוק בשל המוניטין הידוע לשמצה שלה כאומה השטופה בזימה, פריצות וגסות. חשיפת הגוף היוותה עבור המצרים חרפה צורבת במיוחד, שכן חברה שהייתה כה שקועה בעבירות מוסר ומין, ראתה בגילוי ערוותה הפומבי תזכורת כואבת לעוונותיה ותועבותיה [שד"ל]. מבחינה תחבירית, יש המפרשים כי המילה "חשופי" נמשכת גם להמשך המשפט, כך שהמשמעות היא שהם היו חשופי שת, וכן חשופי ערוות מצרים [אבן עזרא, מלבי"ם].