מפגש טעון מתקיים בין הנביא למלך בעקבות ביקור המשלחת הבבלית, כאשר השאלות והתשובות טומנות בחובן רבדים של תוכחה ומבחן רוחני. ישעיהו פותח בשאלה כפולה שלכאורה נראית תמוהה, שהרי הנביא כבר יודע את התשובה. יש הסבורים כי שאלות מסוג זה במקרא נועדו לשמש רק כמבוא מנומס לשיחה [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, גישה אחרת רואה בפניית הנביא מבחן אלוהי, בדומה למבחנים שבהם העמיד ה' את קין ובלעם, שמטרתו לראות כיצד יבחר המלך להגיב [רש"י].
הנביא שואל תחילה מה אמרו האנשים, ואז מוסיף ושואל ומאין, כלומר מאיזה מקום [מצודת ציון], יבאו, במשמעות של באו אליך [ביאור שטיינזלץ]. סדר השאלות אינו מקרי, אלא מהווה ביקורת סמויה על שני חטאים של חזקיהו: האופן שבו הציג בפני הבבלים את הנס שאירע לו, והעובדה שהציג בפניהם את אוצרותיו. שאלת המוצא של המשלחת נועדה להדגיש את חוסר הזהירות שבהצגת עושר, שכן חשיפת אוצרות בפני מדינות קרובות עלולה לעורר מלחמה, בניגוד למשלחת המגיעה ממקום מרוחק [מלבי"ם].
בתגובתו, חזקיהו מתעלם לחלוטין מהשאלה הראשונה ועונה רק על שאלת המוצא של המשלחת. הסיבה לשתיקה זו היא ההבנה של חזקיהו את כוונת התוכחה של הנביא; הוא חש בושה והרגיש כמי שנתפס בקלקלתו בכל הנוגע לשיחה על הנס [מלבי"ם]. במקום לענות בענווה ולומר לישעיהו כי בהיותו נביא ה' הוא ודאי יודע את התשובה בעצמו, חזקיהו מתגאה ומכריז כי הגיעו אליו מארץ רחוקה [רש"י]. בדברים אלו ניסה חזקיהו גם להצדיק את מעשיו ולהסביר מדוע לא חשש להראות להם את אוצרותיו, שכן בעיניו בבל הייתה ארץ כה מרוחקת עד שלא העלה על דעתו סכנה של פלישה צבאית מצידם [מלבי"ם].