נבואת זעם המקפלת בתוכה אזהרה לעתיד, וחושפת כיצד מעשה שנראה תמים לכאורה טומן בחובו השלכות הרסניות לדורות הבאים. מילות הנביא מנבאות את חורבנה העתידי של ממלכת יהודה ובזיזת אוצרותיה. המילה וְנִשָּׂא משמעותה יילקח ויינשא, והביטוי וַאֲשֶׁר אָצְרוּ מתייחס לכל מה שטמנו והחביאו אבותיו של חזקיהו בבתי האוצר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים חלוקים בשאלת הקשר שבין מעשהו של חזקיהו, שהציג את אוצרותיו בפני שגרירי בבל, לבין עונש הגלות והביזה. גישה אחת רואה במעשה זה גורם ישיר או סמלי לגלות. חזקיהו סבר שאין לו כל קשר לבבל הרחוקה, אך בעצם חשיפת האוצרות הוא עורר את תאוותם של הבבלים לשוב ולפלוש לארץ יהודה [מלבי"ם]. מבחינה סמלית, הוא הציג בפניהם בדיוק את אותם אוצרות שהם עתידים לקחת לארצם כאשר אשור תתמוטט ובבל תעלה לגדולה [ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מוסיפה רובד מיסטי, ומסבירה כי עצם חשיפת האוצרות לעיניהם של שליחי מלך בבל הטילה במקום "עין רעה", שהיא זו שגרמה לבבלים לשלוט על הכל לאחר מכן [חומת אנך].
חורבן זה יהיה מוחלט, וההכרזה כי לֹא יִוָּתֵר דָּבָר פועלת על פי עיקרון של מידה כנגד מידה. מכיוון שחזקיהו התגאה קודם לכן ואמר לשליחים כי לא היה דבר בביתו שלא הראה להם, נגזר עליו כעת שלא יוותר דבר מכל אשר בביתו [רש"י, מצודת דוד].
לעומת זאת, ישנה גישה השוללת את התפיסה שמעשהו של חזקיהו הוא הסיבה לגלות. לפי תפיסה זו, עם ישראל גלה בגלל חטאיו החמורים ולא בגלל חטאו של המלך הצדיק. מטרת הנבואה היא להזהיר את חזקיהו ולשבור את גאוותו על עושרו. עצם שמיעת הגזירה הקשה על העתיד להתרחש היא כשלעצמה העונש המספיק על כך שגבה לבו [שד"ל, מלבי"ם].