מלך שומע נבואת חורבן קשה על עתיד ממלכתו ועל צאצאיו שיילקחו לגלות, אך תגובתו נשמעת שלווה, ואולי אף מרוכזת בעצמה. תגובתו של חזקיהו לדברי ישעיהו מעוררת פליאה, שכן היא מעלה תהיות כיצד אדם צדיק אינו מצר על גורל בניו וכיצד הוא מסוגל לכנות גזירה רעה כדבר טוב.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שחזקיהו פשוט מקבל עליו את הדין. באומרו טוב דְּבַר ה', הוא מביע את הסכמתו לגזירה, ומסביר מיד לאחר מכן כי הוא שואב נחמה מכך שלכל הפחות מובטחת לו שלווה. הוא אינו חושש ממה שיתרחש לאחר מותו, שכן מתוך דברי הנביא משתמע שהרעה תבוא רק בימי בני בניו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
גישה מורכבת יותר מתמקדת בכפילות של המילה וַיֹּאמֶר בפסוק, המעידה על כך שחזקיהו חילק את תגובתו לשני מאמרים נפרדים [מלבי"ם, שד"ל]. באמירה הראשונה, טוב דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, הוא מכה על חטא, מכיר בסכלותו על שהתגאה בעושרו, ומקבל את תוכחת הנביא ואת צדקתו של ה'. באמירה השנייה, כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי, הוא מתייחס לעתיד. חזקיהו הבין שהגזירה על הדורות הבאים לא נבעה רק מחטאו שלו, אלא מפשעים עתידיים של העם, ולכן לא היה טעם שיתפלל לבטלה כעת [שד"ל]. יתרה מכך, הוא נאחז בכלל נבואי: נבואה לרעה על בניו עשויה להשתנות אם הם ייטיבו את מעשיהם, אך נבואה לטובה שהשתמעה מדברי ה', לפיה הרעה לא תתרחש בימיו, היא מוחלטת ולא תשתנה. לכן הוא שמח על הטוב הוודאי בחייו, ומותיר פתח של תקווה לשינוי בעתיד בניו [מלבי"ם].
נקודת מבט שונה לחלוטין מציעה כי חזקיהו היה למעשה שרוי בצער עמוק. לפי פירוש זה, המילים טוב דְּבַר ה' אינן מתייחסות כלל לנבואת החורבן ששמע הרגע, אלא להבטחה הקודמת של ה' להוסיף חמש עשרה שנים לחייו ולרפאו מחוליו. כששמע על החורבן העתידי, חזקיהו התחרט על שביקש להאריך ימים, מחשש שמא יזכה לראות את האסון בעיניו, שכן מוות עדיף על חיים של חרפה. לכן, תגובתו כאן היא למעשה התניה: התוספת לחיי היא אכן דבר טוב, אך ורק בתנאי ששָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי, כלומר שמלך בבל יישאר עמו בשלום והרעה לא תצא לפועל בחייו [אברבנאל].
ברובד רעיוני נוסף, ניתן לראות בתגובתו של חזקיהו אחיזה ביסודות קיום העולם. מאחר שהעולם עומד על הדין, האמת והשלום, ומידת הדין היא שגזרה את החורבן, חזקיהו מוצא נחמה בכך שהוא לפחות אוחז בשני העמודים הנותרים, ומברך על כך ששָׁלוֹם וֶאֱמֶת ילוו את ימיו [חומת אנך].