בתום תקופה של טיהור העולם מן הרשעים, תיווצר מציאות חדשה של חברה מתוקנת וטהורה. העיר, המהווה את מרכז המלכות וייתכן שאף את מוקד המערכה העתידית של גוג ומגוג [רד"ק], תהפוך למשכנם של הניצולים אשר יזכו למעמד רוחני עליון.
הנביא מתייחס לניצולים בשני מונחים: הַנִּשְׁאָ֣ר בְּצִיּ֗וֹן וכן וְהַנּוֹתָר֙ בִּיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם. בעוד שחלק מהפרשנים רואים בכך כפל לשון פיוטי שנועד להדגיש כי כל הניצולים מישראל ישובו ויתיישבו בעיר [רש"י, מצודת דוד], יש המצביעים על הבחנה מעמדית ולשונית מדויקת. לפי גישה זו, המילה הַנִּשְׁאָ֣ר מתארת את מי שהושאר בחיים בכוונה תחילה, דהיינו בני המלוכה ותלמידי החכמים שהתגוררו בְּצִיּ֗וֹן שהיא עיר דוד. לעומת זאת, המילה וְהַנּוֹתָר֙ מתייחסת להמון העם ששרד במקרה, ללא כוונת מכוון, והתגורר ברחבי העיר בִּיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם [מלבי"ם]. אזכור העיר אינו מוגבל רק לתושביה הפיזיים, אלא מייצג את כלל יושבי יהודה [שד"ל].
על כל אחד מהניצולים הללו קָד֖וֹשׁ יֵאָ֣מֶר ל֑וֹ, כלומר ייאמר עליו שהוא צדיק גמור [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. לאחר גילוי הניסים האלוהיים, אותם אנשים שדבקו בחוקי ה׳ ומנהגיו לא ייחשבו עוד לשוטים בעיני הסביבה, אלא יוכרו על ידי הכל כבחירי ה׳ וקדושיו [שד"ל].
עם זאת, התואר "קדוש" אינו מוענק באופן גורף לכל מי ששרד פיזית. ההבטחה מותנית ומוגבלת רק לכׇּל־הַכָּת֥וּב לַחַיִּ֖ים, מליצה המתארת את מי שנגזר עליו לחיות בזכות מעשיו הטובים ויושרו [רד"ק, שד"ל]. התואר שמור אך ורק לצדיקים הרשומים לחיים נצחיים, ולא לרשעים שאולי שרדו אך עתידים לחרפה [מלבי"ם]. מעבר לכך, ההבטחה לחיים אינה מוגבלת רק למי שחי באותה עת; גם צדיקים שנפטרו מן העולם טרם אותם ימים, כבודם לא יאבד, והם עתידים לזכות לחיי העולם הבא בירושלים [רש"י].