הבטחת ההגנה האלוהית על ירושלים ויושביה מגיעה לשיאה באמצעות דימוי של סוכת מחסה המגינה מפני פגעי הטבע והזמן. הדימוי של סוכה וענן שואב את השראתו מאירועי יציאת מצרים, מעמוד הענן ומהסוכות שבהן ישבו בני ישראל במדבר [מלבי"ם, שד"ל]. עצם השימוש בדימוי זה מעיד כי סיפורי התורה, כאש וענן, היו מפורסמים וידועים היטב לעם בתקופת ישעיהו [שד"ל].
ברמה המילולית, הפרשנים מבארים את המונחים בפסוק כתיאור של תופעות אקלים והגנה מפניהן:
מֵחֹרֶב משמעותו יובש, שרב וחום השמש [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
וּלְמַחְסֶה הוא לשון כיסוי, בעוד וּלְמִסְתּוֹר מתאר מקום עמוק יותר להסתתר בו [רש"י], כאשר ישנה התפתחות מהגנה מועטה להגנה מוחלטת המקיפה את האדם [מלבי"ם].
מִזֶּרֶם מתאר שטיפה ומרוצה עזה של מים [מצודת ציון].
הפרשנים נחלקו לגבי אופי ההגנה המתוארת בפסוק. הגישה הפשטנית גורסת כי הענן והחופה הנזכרים בפסוק הקודם יספקו לירושלים הגנה פיזית ומוחשית מפני השמש הקופחת ביום, ומפני פגעי מזג האוויר כגון גשמים וסערות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה מרכזית אחרת שוללת את ההבנה המילולית, בטענה שאין צורך בנסים גלויים רק כדי להינצל ממזג אוויר רגיל. לפיכך, תיאור מזג האוויר משמש משל להשגחת ה' על עמו ולהצלתו מפני סכנות היסטוריות [שד"ל]. ברוח זו, פגעי הטבע מסמלים את האויבים התוקפים את ישראל [מצודת דוד]. יתרה מזאת, החום מסמל רעות תמידיות וקבועות, בעוד הזרם והמטר מסמלים צרות המופיעות בפתאומיות, והסוכה האלוהית תשמור על העם מכל סוגי הפגעים הללו [מלבי"ם].
גישה שלישית וייחודית לוקחת את התיאור אל מעבר למציאות ההיסטורית, אל עבר יום הדין. לפי פירוש זה, ההגנה אינה מפני אקלים טבעי, אלא מפני העונשים השמורים לרשעים לעתיד לבוא: החֹרֶב הוא להט השמש שיוציא ה' כדי לשרוף את הרשעים, הזֶרֶם הוא נהר האש של הגיהנום, והמָטָר הוא מטר של פחים ואש שיירד עליהם. הסוכה תגן על הצדיקים מפני כל הפורענויות הרוחניות הללו [רש"י].
ברובד עמוק נוסף, ההשגחה האלוהית אינה רק בונה מחסה מפני הסכנה, אלא הופכת את הסכנה עצמה למגן. באורח פלא, אותם גורמים מאיימים – החורב, הזרם והמטר – הם אלו שיהפכו בעצמם להיות הסוכה שתסוכך ותשמור על הצדיקים מכל רע [מלבי"ם].