תארו לעצמכם שהבטיחו לכם מתנה ממש מיוחדת, אבל הייתם צריכים לחכות לה כמעט חיים שלמים. איך הייתם מרגישים? זה בדיוק מה שקרה לכלב. הוא עומד מול יהושע ומבקש לקבל את הנחלה שהובטחה לו. כלב מתחיל להגיד תודה על כך שהֶחֱיָה ה' אוֹתִי, כלומר, ה' שמר עליו בחיים והכניס אותו לארץ ישראל למרות שעברו כל כך הרבה שנים והוא כבר בן שמונים וחמש. שימו לב שכלב אומר אוֹתִי ולא אומר שה' היה "איתי". הוא עושה את זה כדי לא להישמע גאוותן. הוא לא רוצה שזה יישמע כאילו ה' הוא רק עוזר שמלווה אותו, אלא הוא מדגיש שה' הוא העיקר והוא זה ששמר וקירב אותו אליו.
כלב בעצם מזכיר ליהושע ששניהם נשארו בחיים וזכו לקבל את החלק של שאר המרגלים. עכשיו, אחרי שההבטחה הראשונה התקיימה והוא נשאר בחיים בזמן שנדדו במדבר, הוא מבקש לקיים גם את ההבטחה השנייה ולקבל את השטח שלו בהר.
כלב מציין שעבר זמן מדויק של זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה. ממתי סופרים את השנים האלו? מֵאָז דִּבֶּר ה' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה, כלומר מהרגע שה' ציווה לתת לכלב את העיר חברון. בעזרת המספר הזה אנחנו יכולים לעשות חשבון מעניין ולגלות כמה זמן לקח לכבוש את ארץ ישראל. חטא המרגלים קרה בשנה השנייה ליציאת מצרים, ואחריו בני ישראל נדדו במדבר עוד שלושים ושמונה שנים. ביחד זה ארבעים שנה במדבר. כדי להגיע לארבעים וחמש שנה, חסרות לנו עוד שבע שנים. אלו בדיוק שבע השנים שבהן בני ישראל נלחמו וכבשו את הארץ.
בסוף, כלב מוסיף את המילים אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר כדי להדגיש כמה ארוך היה הזמן הזה. הוא מזכיר שההמתנה הארוכה וההליכה הקשה קרו בגלל החטא של המרגלים, אבל הנה, סוף סוף הרגע הגדול הגיע, וההבטחה עומדת להתקיים.