כלב עומד מול יהושע בבקשה לקבל את נחלתו, ומגולל בפניו חשבון היסטורי ואישי של אמונה והישרדות. דבריו מקפלים בתוכם עשרות שנות המתנה, החל מההבטחה שניתנה לו במדבר ועד לרגע שבו הוא עומד על אדמת ארץ ישראל המובטחת.
כלב פותח בהכרת תודה על כך שהֶחֱיָה ה' אוֹתִי, כלומר שמר עליו בחיים והביא אותו אל תוך הארץ [רד"ק], וזאת למרות שעברו שנים רבות כל כך והוא כבר בן שמונים וחמש [מלבי"ם]. בחירת המילים כאן אינה מקרית. כלב מקפיד לומר ה' אוֹתִי ולא "ה' איתי", כדי להתרחק מגאווה; הוא אינו רוצה להישמע כאילו ה' הוא כביכול עזר המלווה אותו, אלא מדגיש שה' הוא העיקר והוא זה שקירב אותו אליו [אלשיך]. מעבר להודאה על העבר, מסתתרת כאן גם דרישה לעתיד: כלב רומז כי הוא ויהושע זכו לקבל את חלקם של שאר המרגלים בחיים ובארץ. כעת, משנתקיימה ההבטחה הראשונה והוא נותר בחיים בעודם נעים ונדים במדבר, הוא מבקש לממש את ההבטחה השנייה ולקבל את נחלתו בהר [אלשיך].
הציון המדויק של הזמן, זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה, מהווה עוגן מרכזי להבנת הכרונולוגיה של כיבוש הארץ. רוב הפרשנים מסכימים כי מפסוק זה ניתן ללמוד שכיבוש הארץ ארך שבע שנים. החישוב לכך הוא שחטא המרגלים אירע בשנה השנייה ליציאת מצרים, ולאחריו נדדו בני ישראל במדבר עוד שלושים ושמונה שנים. כדי להשלים לארבעים וחמש שנה מאז ההבטחה, נדרשות שבע שנים נוספות, והן השנים שבהן לחמו בני ישראל וכבשו את הארץ [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. חישוב זה אף שימש בסיס למסורת חז"ל כי חלוקת הארץ ארכה שבע שנים נוספות, נתון המסייע בחישוב שנות היובל לדורות [רד"ק].
נקודת ההתחלה של מניין השנים היא מֵאָז דִּבֶּר ה' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה, אז ציווה ה' להעניק לכלב את חברון לנחלה [רד"ק]. התוספת אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר באה להדגיש את התמשכות הזמן במשך כל אותן השנים [מצודת דוד], ולהזכיר כי ההמתנה הארוכה וההליכה במדבר נכפו עליהם בעוון חטא המרגלים [רד"ק].