הבטחה היסטורית שניתנה בעקבות חטא המרגלים עומדת במוקד הצהרה זו, שבה מקבל כלב בן יפונה את שכרו על נאמנותו החד-משמעית. הכתוב מציין כי וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא, אך למעשה שבועה מפורשת של משה באותו היום אינה מופיעה בספר התורה. הפרשנים מתמודדים עם פער זה בדרכים שונות. יש שדחו את ההנחה שהכוונה לדברי משה בספר דברים, שכן הם נאמרו בשנת הארבעים ולא "ביום ההוא" של אירוע המרגלים, ומסבירים כי משה אמר זאת כדי לחלוק כבוד לה', או שהשכינה עצמה דיברה מגרונו של משה [חומת אנך]. על כל פנים, אמיתות השבועה אינה מוטלת בספק, שכן יהושע מסכים עמה והיא אף מאושרת מאוחר יותר בספר שופטים [רד"ק], ונראה כי השגחת ה' הסכימה עמה לחלוטין [מלבי"ם].
פתיחת השבועה במילים אִם לֹא מהווה מטבע לשון מקראי ייחודי לשבועות. זהו ניסוח המבטא הבטחה מוחלטת שמשמעותה "אני נשבע שאכן כך יהיה" [ביאור שטיינזלץ], והוא מבוסס על סגנון של איום מרומז שבו האדם גוזר על עצמו עונש אם לא יקיים את דבריו, אך העונש עצמו מושמט מן הכתוב [מצודת דוד].
ההבטחה מתמקדת בנחלה אֲשֶׁר דָּרְכָה – כלומר, צעדה [מצודת ציון] – רַגְלְךָ בָּהּ. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי נחלה זו היא העיר חברון. זיהוי זה נובע מתיאור סיור המרגלים בתורה, שם נאמר "ויבוא עד חברון" בלשון יחיד. בעוד שאר המרגלים חששו ופחדו להיכנס לאזור זה בשל הענקים שהתגוררו שם, כלב הפגין אומץ לב ונכנס לשם לבדו. בזכות גבורתו ונאמנותו במקום שבו האחרים נרתעו, הובטחה לו חברון כנחלת עולם [רד"ק, מצודת דוד].