חלוקת נחלות השבטים בארץ כנען דרשה התאמה מספרית מדויקת, שכן היעדרותו של שבט לוי ממקבלי הנחלות יצרה חוסר במניין. הפרשנים מסכימים כי הפסוק בא ליישב פער זה ולהסביר כיצד נשמר המספר של שנים עשר שבטים נוחלים. מכיוון ששבט לוי לא קיבל נחלה, בני יוסף התפצלו וקיבלו מעמד של שְׁנֵי מַטּוֹת נפרדים, מנשה ואפרים, ובכך השלימו את המניין החסר ותפסו את מקומו של שבט לוי בחלוקת הארץ. זכות זו לנחלה כפולה נקבעה כבר בימיו של משה (ביאור שטיינזלץ).
הפסוק מבהיר כי ללויים לא ניתן חלק בארץ, לא על ידי משה ולא על ידי יהושע (מצודת דוד). תחת זאת, הוקצו להם מתוך נחלות שאר השבטים רק עָרִים לָשָׁבֶת. משמעות נתינה זו היא שהערים נועדו אך ורק למגורים, ולא הפכו לרכושם המוחלט של הלויים (מצודת דוד).
סביב ערים אלו הוקצו ללויים גם מִגְרְשֵׁיהֶם. מצודת ציון מפרש שמדובר במבנים הסמוכים לעיר מחוץ לחומה, וכביכול "נגרשו" מתוכה. שטח פתוח זה סביב כל עיר (ביאור שטיינזלץ) נועד לשרת את צורכי המחיה של הלויים, המפורטים במילים לְמִקְנֵיהֶם וּלְקִנְיָנָם. הפרשנים (רד"ק ומצודת ציון) מבארים שחלוקה זו מתייחסת לסוגי הבהמות השונים שברשותם: מקניהם הן הבהמות הגסות, וקניינם הן הבהמות הדקות.