כלב בן יפונה מציג הצהרה נחרצת של חיוניות גופנית ונפשית שלא נפגעה כלל, למרות עשרות השנים שחלפו. דבריו נאמרים על רקע בקשתו לקבל את העיר חברון לנחלה, ומטרתם להקדים תרופה למכה: הוא חושש שיהושע ידחה את בקשתו בטענה שהוא זקן מדי וחסר כוח לכבוש את העיר [מצודת דוד].
כדי להפריך טענה אפשרית זו, כלב מצהיר כי עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק, ומתכוון בכך הן לליבו האמיץ שאינו נרתע מדבר, והן לכוחו הפיזי [מלבי"ם]. השימוש בכ"ף הדימוי הכפולה בביטוי כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה בא ללמד על שוויון מוחלט בין התקופות, כאילו אמר שכוחו אז הוא ככוחו עתה, ולהפך [רד"ק]. עם זאת, ניסוח זה מעורר תמיהה מסוימת, שכן מבחינה לשונית היה הגיוני יותר להשוות את ההווה לעבר ולומר "ככוחי עתה ככוחי אז". הסיבה להיפוך היא שגבורתו וכוחו האמיתי של כלב לא היו גלויים וידועים בעבר, אלא הוכחו רק עתה, לאחר שלחם בפועל בצבא. לכן, הוא משווה את העבר אל ההווה המוכח, ומשער שכוחו אז היה זהה בדיוק לכוחו המוכח כיום [מלבי"ם].
את דבריו הוא חותם בהבהרה לגבי מהות כוחו. הוא מדגיש שהוא עדיין כשיר בשני מישורים: גם לַמִּלְחָמָה – כלומר להילחם בכוחו העצמי, וגם וְלָצֵאת וְלָבוֹא – להנהיג את העם ולהורות להם תכסיסי מלחמה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].