חלוקת הנחלות הקבועות לעם ישראל בארץ המובטחת מהווה נקודת ציון היסטורית, שבה ההנהגה מוציאה לפועל את יישוב השבטים במקומם המיועד. המילה וְאֵלֶּה מכוונת לנחלות עצמן [ביאור שטיינזלץ] או לערים המפורטות בהמשך העניין [מצודת דוד], אשר חולקו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, כלומר בעבר הירדן המערבי [ביאור שטיינזלץ]. הביטוי אֲשֶׁר נִחֲלוּ אוֹתָם משמעותו המנהיגים אשר הורישו והנחילו את הארץ לעם [רש"י, ביאור שטיינזלץ], וראשי הַמַּטּוֹת הם ראשי השבטים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
מלאכת החלוקה הופקדה בידי ועדה רוחנית ומעשית הכוללת את אלעזר הכהן, יהושע בן נון וראשי השבטים. שמו של אלעזר מקדים את שמו של יהושע כדי להדגיש את מעלתה הרמה של הכהונה, וכהשלמה לציווי האלוהי שמסר משה ולפיו יהושע חייב לעמוד לפני אלעזר הכהן [אברבנאל]. חלוקה זו שערכו יהושע ואלעזר מקבילה לחלוקה שביצע משה בעבר הירדן המזרחי. בשני המקרים שבט לוי לא קיבל נחלה בארץ אלא רק ערים לשבת, ושבט יוסף פוצל לשני שבטים נפרדים, אפרים ומנשה, כך שמניין השבטים הנוחלים נותר שנים עשר [אברבנאל].
אופן חלוקת הארץ מעורר דיון באשר לשילוב שבין ההכוונה האלוהית לשיקול הדעת האנושי. מחד גיסא, החלוקה לא נעשתה מתוך רצונם ובחירתם האישית של המחלקים, אלא באמצעות גורל כפי שציווה ה' [אברבנאל]. מאידך גיסא, תפקידו של הגורל היה מוגבל לקביעת האזורים והתחומים הכלליים בלבד. לאחר שהגורל קבע באיזה מחוז ישב כל שבט, נכנסו לתמונה יהושע וראשי השבטים וחילקו את הקרקע בתוך אותו מחוז על פי גודל האוכלוסייה. שבט מרובה באנשים קיבל שטח גדול יותר, ושבט מועט קיבל שטח קטן יותר, כאשר קביעת גודל השטח המדויק נעשתה על פי שיקול דעתם של המנחילים ולא על ידי הגורל [מלבי"ם].