חלוקת הנחלות לשבטי ישראל מעמידה את שבט לוי במעמד ייחודי ויוצא דופן. בעוד שאר השבטים זוכים לחבלי ארץ מוגדרים, הלוויים נותרים ללא נחלה קרקעית משלהם, אך זוכים במקום זאת לקשר ישיר ובלתי אמצעי עם ה'. חזרה זו על שלילת נחלתם מופיעה מיד לאחר פירוט הנחלות שניתנו לשניים וחצי השבטים בעבר הירדן המזרחי [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על הכפילות שבאזכור עניין זה, שכן הלכה זו כבר הוזכרה קודם לכן בפרק. ההסבר לכך נעוץ בשתי בחינות שונות של שלילת הנחלה, המבוארות בשלבים. הבחינה הראשונה היא הפקעתם מחלוקת הארץ הכללית; שבט לוי אינו מקבל אזור גיאוגרפי מוגדר על פי גורל כשאר השבטים. במקום זאת, פרנסתם מבוססת על מתנות כהונה ולוויה. לכן, המשמעות המעשית של המילים יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא נַחֲלָתָם היא ששיירי קורבנות האש המוקרבים לה' הם אלו שניתנים להם כנחלה חלופית [מצודת דוד, מלבי"ם].
הבחינה השנייה, שהיא החידוש המרכזי כאן, מתייחסת לערי הלוויים. אף על פי שבסופו של דבר הלוויים כן קיבלו ערים ומגרשים למגורים שהונחלו לבניהם, הערים הללו לא הוקצו להם באופן ישיר ומידי בעת חלוקת הארץ. משום כך מודגש כי וּלְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלָה, כלומר, משה לא הפריש עבורם את ערי הלוויים עוד בימי חייו מתוך נחלת בני ראובן וגד. הקצאת הערים ללוויים נעשתה רק לאחר גמר חלוקת הארץ כולה לכלל השבטים, כמעין תרומה קדושה שכל שבט נדרש להרים מתוך חלקו שלו למען ה' [מלבי"ם].
מציאות זו, שבה הלוויים סמוכים על שולחן גבוה ואינם בעלי נחלה עצמאית, מגשימה את ההבטחה האלוהית המקורית כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם, לפיה ה' עצמו הוא חלקם ונחלתם בתוך בני ישראל [ביאור שטיינזלץ].