הבטחה אלוהית ניתנת ליהושע באשר לשטחים שטרם נכבשו, ובראשם האזור ההררי המשתרע מן הלבנון ועד משרפות מים, המוחזק כעת בידי הצידונים [ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שיהושע לא ישלים את המערכה הצבאית בעצמו, ה׳ מצווה עליו להתחיל מיד בחלוקת הארץ. שלב זה של חלוקת הנחלות מגיע לאחר שבע שנות כיבוש, ועל פי המסורת, תהליך החלוקה עצמו ארך שבע שנים נוספות [רלב"ג].
באומרו אנכי אורישם, ה׳ מבטיח ליהושע כי הוא עצמו יגרש את יושבי הארץ מפני בני ישראל, תהליך שיתרחש לאחר מותו של יהושע [רש"י, מצודת דוד]. משמעות ההורשה כאן היא העברה מוחלטת של השליטה והרשות מידי הכנענים לידי ישראל [מלבי"ם].
לאור הבטחה זו, תפקידו של יהושע מתמקד כעת בחלוקה עצמה, כפי שמורה המילה הפילה. על יהושע להטיל גורל בין השבטים כדי לחלק את הארץ כולה, הן את השטחים שכבר נכבשו והן את אלו שטרם נכבשו [מצודת דוד]. מטרת הגורל היא שכל שבט ידע מראש מהי נחלתו המיועדת, ובעתיד כל שבט יידרש לכבוש בעצמו את החלק שנפל בחלקו [רש"י, מצודת דוד].
הפרשנים עומדים על הדיוק בבחירת המילה בנחלה. קיים הבדל מהותי בין המונח "ירושה", המציין את עצם העברת הרשות והשליטה הפיזית מאדם לאדם בעקבות כיבוש, לבין המונח "נחלה", המבטא אחוזה נצחית העוברת מדור לדור. מכיוון שהשטחים המוזכרים בפסוק טרם נכבשו בפועל, לא ניתן עדיין לתאר אותם כ"ירושה", ולכן ה׳ מצווה להפיל את הארץ "בנחלה" כדי לקבוע את הייעוד והשייכות לדורות עוד לפני ההשתלטות הצבאית [מלבי"ם].
סיום הפסוק, כאשר צויתיך, מזכיר את הציווי המוקדם שניתן ליהושע להנחיל את הארץ לעם. ציווי זה מדגיש שתפקידו המרכזי של יהושע בשלב זה אינו להמשיך להילחם ולהוריש את הכנענים בעצמו, אלא לדאוג לחלוקה המסודרת של הנחלות לכל שבט ושבט [מצודת דוד, מלבי"ם].