חלוקת הארץ לשבטים אינה מתחילה מאפס, אלא נשענת על יסודות שכבר הונחו בעבר הירדן המזרחי. קביעת נחלותיהם של שבטי עבר הירדן מהווה נקודת חיבור בין מנהיגותו של משה לזו של יהושע, ומשלבת בתוכה משמעויות היסטוריות ורוחניות עמוקות.
בפתיחת הפסוק, המילה עִמּוֹ מעוררת שאלה למי הכוונה, שכן הדמות לא הוזכרה במפורש ממש לפני כן. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לחצי האחר של שבט מנשה. עצם האזכור של חצי אחד של השבט בפסוקים הקודמים, גורם לכך שהכתוב מתייחס לחצי השני כנוכח, ולכן נאמר "עמו" [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
הפסוק מדגיש כי השבטים לָקְח֖וּ נַחֲלָתָ֑ם, משום שהנחלה כבר הוגדרה, התקבלה על דעתם והפכה לעובדה מוגמרת עוד בימי משה. משום כך, החלוקה תקפה וסופית, ויהושע לא היה צריך לחלק להם נחלות מחדש או לשנות את הגבולות שנקבעו [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הכפילות בפסוק בין המילים אֲשֶׁר נָתַן לבין כַּאֲשֶׁר נָתַן באה ללמד על שני היבטים של החלוקה: התיבה הראשונה מציינת את עצם נתינת השטח הגיאוגרפי וגבולותיו, בעוד השנייה מדגישה את אופן החלוקה המדויק שביצע משה בין השבטים השונים [מלבי"ם].
ברובד עמוק יותר, ניכרת בפסוק כפילות נוספת באזכור שמו של משה, כאשר בסוף הפסוק נוסף לו התואר עֶבֶד ה'. על פי מסורות פנימיות, הישארותם של שבטי ראובן, גד וחצי המנשה בעבר הירדן לא הייתה רק בחירה מקרית, אלא למעשה עונש על כך שלא זכו להיכנס לארץ ישראל עצמה. עם זאת, מתוך חסדו וענוותנותו של ה', הוא ביקש לכסות על חסרונם ולא לביישם בפומבי. לכן, ה' נתן בליבם את הרצון לבקש בעצמם את הנחלה הזו, וזהו הרמז במילה לָקְח֖וּ – הם נטלו את הנחלה מיוזמתם ובחירתם. הסכמתו של משה למעשה זה מתוארת דרך התואר עֶבֶד ה', שכן משה פעל במאמר ה' כדי להוציא לפועל את העונש הראוי להם, אך עשה זאת בהסתר כה גדול, עד שהשבטים עצמם לא הרגישו בעונשם וסברו שנעשתה עמם טובה גדולה [חומת אנך].