פסוק החתימה של פרשיית חלוקת עבר הירדן מסכם את העברת השטחים לידי שבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה. הביטוי אֵלֶּה אֲשֶׁר נִחַל מֹשֶׁה מתפרש במשמעות של הנחלה, כלומר מה שמשה נתן כנחלה. באשר לכוונת המילה אֵלֶּה, קיימות שתי גישות בקרב הפרשנים. גישה אחת גורסת כי הכוונה היא למקומות ולשטחים עצמם שחולקו [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת כי המילה מתייחסת לשבטים עצמם שזכו לקבל את הנחלה מידי משה בערבות מואב [מצודת דוד, אברבנאל].
סיכום זה אינו רק חזרה על הדברים, אלא הוא משמש בסיס להבנת מעמדו הייחודי של שבט לוי. פעולתו של משה בחלוקת עבר הירדן כללה שני שלבים נפרדים: תחילה נתינה כללית של הארץ לשבטים אלו, ולאחר מכן חלוקה פרטנית ומדויקת של הגבולות. ציון עובדה זו מבהיר מדוע הכתוב מדגיש מיד לאחר מכן כי שבט לוי לא קיבל נחלה. ההדגשה הכפולה נועדה להבהיר כי הלוויים לא קיבלו ערים לא בשלב הנתינה הכללית ולא בשלב החלוקה הפרטנית [אברבנאל].
היעדר הנחלה נובע משתי סיבות מהותיות. ראשית, נחלתם של הלוויים היא ה׳, והיא קשורה לארון הברית. לכן, כל עוד ארון הברית היה במצב של נדידה ולא הגיע למנוחתו, לא היה ראוי שהלוויים יתיישבו בנחלות קבועות. שנית, המושג "נחלה" מתייחס לשדות וכרמים שאדם מוריש לבניו לדורי דורות ויש לו רשות למכור אותם. הערים שניתנו ללוויים נועדו למגורים בלבד, אך מבחינה ממונית הן נותרו שייכות לשבטים האחרים. מאחר שהלוויים לא יכלו להוריש או למכור את הערים הללו, הן אינן נחשבות לנחלה אמיתית [אברבנאל].