הכתוב משרטט את מפת הנחלות שטרם נכבשו בחלקה הדרום־מערבי של הארץ המובטחת, ומפרט את גבולות האזור ואת השליטים המקומיים המחזיקים בו.
הגבול מתחיל מִן הַשִּׁיחוֹר, שהוא נהר הנילוס או הזרוע המזרחית שלו המהווה את הקצה הדרום־מערבי של ארץ ישראל [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ציון גבול זה מלמד כי יהושע לא הצליח לכבוש בחייו את כל הרצועה הדרומית, אלא רק את האזור שממדבר צין ועד הנילוס [רש"י, רד"ק]. משם ממשיך הקו וְעַד גְּבוּל עֶקְרוֹן צָפוֹנָה, שכן העיר עקרון יושבת על חוף הים ושטחה מתפשט צפונה יותר משאר הערים [רש"י].
הפרשנים מסכימים כי ההכרזה לַכְּנַעֲנִי תֵּחָשֵׁב באה להדגיש שעל אף שהאזור נשלט על ידי עמים אחרים, מבחינה מהותית הוא נחשב לחלק מארץ כנען שהבטיח ה׳ לאברהם ונתן לישראל [רש"י, מצודת דוד].
השטח האמור הוא מקום מושבם של חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, ציון דרך המהווה את סוף הגבול המערבי הנושק לים הגדול [רש"י, רד"ק]. משמעות המילה סַרְנֵי היא שרים ומושלים [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
בנקודה זו עולה קושי, שכן הכתוב נוקב במספר "חמישה" אך מיד לאחר מכן מונה שש קבוצות: הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים. כדי ליישב פער זה, מציגים הפרשנים שתי גישות. הגישה הראשונה מסבירה כי המספר חמישה מתייחס אך ורק לשרים החשובים והבולטים ביותר, ואילו העווים אינם נמנים עמהם בשל מעמדם הפחות [רש"י, רד"ק]. הגישה השנייה עומדת על הבדל לאומי, וקובעת כי חמשת הראשונים הם אכן שרי הפלשתים, בעוד שהעווים כלל אינם פלשתים [רש"י, מצודת דוד]. העווים היו ככל הנראה שרידים של אומה קדומה שישבה באזור בטרם פלשו אליו הפלשתים [ביאור שטיינזלץ], או קבוצה שהגיעה מאזור תימן [רד"ק], וארצם נותרה גם היא כיעד שעדיין יש לכבוש [רש"י].