ויקרא, פרק י״ב, פסוק ב׳

דיני טומאת היולדת, החלים באופן בלעדי על בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מופיעים לאחר דיני בעלי החיים כדי לשקף את סדר הבריאה וללמד את האדם ענווה. כאשר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ ותיקלט להריון כדרך הטבע וְיָלְדָה זָכָר, בין אם הוולד חי ובין אם מת, היא לבדה נטמאת ואילו התינוק נותר טהור. טומאה רוחנית זו נובעת מהסתלקות קדושת כוח החיים או מקרבה לסכנת מוות שנועדה לעורר יראת ה', ובגינה נקבע וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים. בתקופה זו חלים עליה כל חומרות הטומאה בדיוק כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ, כלומר כימי ריחוקה בזמן חולשתה וזרימת דמה, והיא תִּטְמָא ותטמא גם את סביבתה.