ויקרא, פרק ג׳, פסוק ב׳

קרה לכם פעם שהרגשתם כל כך שמחים ורציתם להגיד תודה מכל הלב? בזמן המשכן, כשאדם הרגיש שלם ושמח על מה שיש לו, הוא היה מביא לה' "קרבן שלמים". כדי להביא את הקרבן, האדם היה צריך לעבור תהליך פנימי ומיוחד של ענווה. הפעולה הראשונה שהוא עושה בעצמו היא וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ. הוא מניח את ידיו על ראש הבהמה. הפעולה הזו מראה שהוא מזדהה עם הקרבן ומתעורר להקדיש את חייו לה'. המילה קָרְבָּנוֹ מלמדת אותנו שהאדם יכול לעשות זאת רק על הקרבן שלו עצמו, ולא על קרבן של מישהו אחר. לאחר מכן מגיע השלב של וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. את הפעולה הזו לא חייב לעשות כהן, אלא כל אדם יכול לעשות אותה בחצר המשכן. אבל יש תנאי אחד חשוב שהמילה פֶּתַח מלמדת אותנו: מותר לעשות זאת רק כאשר הדלתות של המשכן פתוחות. מכאן והלאה, רק הכהנים ממשיכים בעבודת הקודש כשהם טהורים ולבושים בבגדי הכהונה המיוחדים שלהם. הכהנים מקבלים את הדם וכתוב שוְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. הם נותנים את הדם על הפינות של המזבח, כך שהוא מגיע לכל הכיוונים סָבִיב. הפעולה הזו מזכירה לאדם השמח שמביא את הקרבן, שהוא צריך להקיף את כל החיים שלו, מכל הכיוונים, באהבה ובעבודת ה'.