שמתם לב פעם שלפעמים בעלי חיים ממש דומים מקבלים יחס קצת שונה? כשהתורה מסבירה לנו על קרבן השלמים, היא מדברת קודם על הבקר, אחר כך על הכבשים, ואז מקדישה פרשה נפרדת לגמרי לעז. הרי כבשים ועזים שייכים לאותה משפחה רחבה של צאן, אז למה להפריד ביניהם? התורה רצתה ללמד אותנו הלכה מיוחדת שקשורה לאליה, שזהו הזנב השמן של הבהמה. אצל הכבשים, התורה ציוותה להקריב את האליה על המזבח. בגלל שהעז והכבש כל כך דומים, היינו יכולים לטעות ולחשוב שגם בעז צריך להקריב את הזנב. לכן התורה עצרה והסבירה באופן ברור שאצל העז לא מקריבים את האליה. הסיבה המציאותית לכך היא שהזנב של העז הוא קטן מאוד ולא נחשב לאליה אמיתית, בניגוד לכבשים בארץ ישראל שהיה להם זנב גדול ובולט. חוץ מההבדל הנקודתי הזה, כל שאר התהליך של הקרבת העז זהה לחלוטין לתהליך של הכבש.
דבר נוסף ומעניין קשור למילה עֵז. אולי חשבתם שמדובר רק בנקבה, אבל כאן הכוונה היא לשם הכללי של סוג הבהמה הזה. זה מסביר לנו משהו מיוחד בשפה: למרות שהמילה עֵז היא בלשון נקבה, התורה ממשיכה וכותבת מיד אחר כך מילים בלשון זכר, כמו קָרְבָּנוֹ וכן וְהִקְרִיבוֹ. איך זה הגיוני? המפרשים מסבירים שבלשון הקודש אין תמיד הקפדה מוחלטת על חלוקה בין זכר לנקבה בשמות של בעלי חיים. בדיוק כמו שהמילים גמל או חמור מתאימות גם לזכר וגם לנקבה, כך גם המילה עֵז כוללת בתוכה גם את הזכר, שנקרא תיש, וגם את הנקבה, ושניהם כשרים ומתאימים להקרבה לפני ה'.