הקרבת חלקי הפנים של זבח השלמים דורשת התייחסות מדויקת, לא רק בבחירת האיברים המוקטרים על המזבח אלא גם בשלב שבו הם מופרדים מגוף הבהמה.
המילה ממנו נראית לכאורה מיותרת, אך רוב הפרשנים מסכימים כי היא באה ללמד הלכה יסודית: ההפרשה חייבת להיעשות "מן המחובר", כלומר בעוד הבהמה שלמה. אסור לנתח ולחתוך את בשר הבהמה לפני שמוציאים מתוכה את חלקי הפנים המיועדים להקטרה [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, רד"צ הופמן]. ההיגיון שמאחורי הלכה זו הוא שכל עוד הבהמה שלמה, ניתן להתייחס אליה כגוף אחד ולקרוא לה "ממנו", אך ברגע שהיא מנותחת לאיברים, היא מאבדת את זהותה המקורית ונקראת רק "בשר" או "איברים", והמילה "ממנו" כבר אינה מתאימה לתיאורה [תורה תמימה, מלבי"ם]. הבנה זו שוללת את הגישה המתרגמת מילה זו בפשטות כ"מאותו קרבן" [שד"ל], ומבהירה כי היא מתייחסת ישירות לבהמה השלמה שהוזכרה קודם לכן [רד"צ הופמן].
בהמשך לכך, המילה קָרְבָּנוֹ מתפרשת כאן במובנה המצומצם. היא אינה מתייחסת לכלל הבהמה, אלא אך ורק לאותם חלקי הפנים הספציפיים שמופרשים ומועלים על גבי המזבח [רד"צ הופמן].
לגבי הפירוט החוזר של אֶת הַחֵלֶב, הפרשנים מסבירים כי אזכור זה אינו מקרי. אף על פי שדיני הקטרת החלב והכליות כבר הוזכרו בקרבנות אחרים כמו פר וכבש, היה מקום לחשוב שדין זה יתמעט ולא יחול על עז. מכיוון שלפר ולכבש ישנם דינים ייחודיים משלהם, לא ניתן היה ללמוד מהם באופן אוטומטי על העז, ולכן התורה הוצרכה לכתוב במפורש את פירוט החלב גם כאן, כדי להבטיח שחלקים אלו יוקרבו כראוי [מלבי"ם, אדרת אליהו].