הקרבת חלקי הבהמה על המזבח מבססת חלוקה מהותית בזבח השלמים, ומגדירה את מעמדם המקודש של החלבים לעומת שאר בשר הבהמה.
המילה וְהִקְטִירָם מופיעה בלשון רבים, ומלמדת כי על הכהן להעלות באש את כל החלקים המיועדים להקטרה (האימורים) בבת אחת, ולא להשליך כל איבר בנפרד [פירושי רד"צ הופמן]. יתרה מכך, לשון הרבים מאגדת בתוכה שני סוגים שונים של איברים המועלים למזבח: החלבים עצמם, האסורים באכילה, וחלקים נוספים שאינם חלב, כגון האליה והכליות. כל אלו נכללים יחד משום שדינם שווה לעניין ההקטרה [ביאור יש"ר].
הקביעה כָּל חֵלֶב לַה' משמשת ככלל גורף המלמד שכל החלב הנמצא בבהמה מוקדש באופן בלעדי לה' ונשרף כקרבן [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, אילת השחר]. ייעוד זה נועד להדגיש כי החלב שייך לגבוה בלבד, ובכך הוא מובדל מחלקי הבשר הניתנים לכהנים ולבעלי הקרבן, ונאסר לחלוטין באכילה לישראל [רלב"ג, אבן עזרא]. צירוף מילים זה גם בא להבהיר כי עיקר הקרבן הוא החלב עצמו, ועליו חל איסור האכילה החמור, ולא על שאר האיברים שהוקטרו עמו [ביאור יש"ר].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה מחדש את דין ה"מעילה" (שימוש מועל ופסול ברכוש הקדש) בחלבי הקרבנות. אף על פי שזבחי שלמים נחשבים "קדשים קלים" שהם בבעלות מביא הקרבן, מרגע שנזרק דם הבהמה על המזבח, החלבים הופכים לקודש לה'. משלב זה ואילך, כל שימוש של חול בהם נחשב למעילה חמורה [תורה תמימה, רש"ר הירש, אדרת אליהו, מלבי"ם].
בנוסף, המילה "כל" באה לרבות ולהרחיב את הלכות ההקטרה. דעה אחת סוברת כי ריבוי זה בא ללמד שגם חלבים של קרבנות אחרים, כגון מעשר ופסח, חייבים לעלות על המזבח. דעה אחרת לומדת מכאן הלכות מורכבות הנוגעות לחומרת איסור אכילת חלב, ומסיקה כי איסור יכול לחול על גבי איסור אחר כאשר מדובר בחלבי קדשים [מלבי"ם, פירושי רד"צ הופמן, תיבת גמא].