השלב הסופי בהקרבת זבח השלמים מפגיש בין קורבן הנדבה האישי לבין הקורבן הציבורי התמידי שעל המזבח. החלקים המובחרים של הקורבן נמסרים לאש, ומשלימים את תהליך הכפרה וההתקרבות לה׳.
המילה וְהִקְטִ֨ירוּ משמעה ישרפו [ביאור שטיינזלץ], והשימוש בלשון רבים מצביע על כך שעבודה זו נעשתה על ידי מספר כוהנים [אילת השחר]. הכוהנים המבצעים את ההקטרה הם בְנֵֽי־אַהֲרֹן, כלומר גברים ולא נשים [תורה תמימה], ודווקא כוהנים הכשרים ומתפקדים בכהונתם באותה עת [רלב"ג].
המילה אֹת֤וֹ מתייחסת לאימורים, אותם חלקי החלב המיועדים לאש שהוזכרו קודם לכן [רמב"ן, מלבי"ם, רד"צ הופמן], והם מוקטרים כיחידה אחת [ביאור שטיינזלץ]. מתוך הדיוק הלשוני של המילים וְהִקְטִ֨ירוּ אֹת֤וֹ, לומדים הפרשנים מספר הלכות: ראשית, יש להקטיר רק קורבן כשר, ואם אירע בו פסול לפני ההקטרה – אין להעלותו למזבח [רמב"ן, תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. שנית, אין לערבב חלבים של קורבנות שונים זה בזה, אלא יש להקטיר כל קורבן בנפרד. עם זאת, בניגוד לקורבן עולה שאיבריו מוקטרים בזה אחר זה, את כל חלקי החלב של אותו קורבן שלמים ספציפי ניתן להניח בקערה ולהקטיר יחד בבת אחת [רמב"ן, תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
מיקום ההקטרה הוא עַל־הָ֣עֹלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֑שׁ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "על" פירושה "מלבד" או "בנוסף". "העולה" המוזכרת כאן היא עולת התמיד המוקרבת בכל בוקר. מכאן נלמד הכלל שקורבן התמיד חייב להקדים כל קורבן נדבה אחר על המזבח [רש"י, חזקוני, רלב"ג]. ההוכחה לכך שהעולה כבר נמצאת שם נובעת מהמשך המילים, המתארות את העצים והאש כערוכים ומוכנים מראש [מזרחי, שפתי חכמים]. יש המוסיפים כי הציווי דורש מהכוהן לכוון במחשבתו בעת סידור המערכה שקורבן התמיד יהיה הראשון [דברי דוד], וכי מפסוק זה נלמד הכלל שכל דבר שהתורה כותבת עליו "מלבד" – הוא הקודם ומוקרב ראשון [גור אריה].
גישה אחרת מפרשת את המילים עַל־הָ֣עֹלָ֔ה כהוראת מקום וסדר. כלומר, יש להניח את חלקי השלמים ממש בסמוך לעולה [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן], או להקטיר אותם באותו אופן ובאותו סדר שבו מוקטרת העולה, ובכך התורה חוסכת את הצורך לחזור על כל פירוט סדר הנחת העצים והאש [ביאור יש"ר, הכתב והקבלה].
הנחת חלבי השלמים, שהם קורבן ברמת קדושה קלה, על גבי איברי העולה, שהיא קודש קודשים, מלמדת יסוד הלכתי עמוק: רמות הקדושה השונות אינן מבטלות זו את זו, ומותר להניח קודשים קלים על גבי קודשי קודשים באותו מזבח [חתם סופר, רד"צ הופמן].
הפסוק נחתם במילים אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה׃. הפרשנים מציינים כי התורה משתמשת בביטויים שונים בשלושת סוגי זבחי השלמים (בקר, כבש ועז). באמצעות השוואה של המילה "אשה" המופיעה בכולם, נלמד כי כל התארים – חיובי אש, לחם, וריח ניחוח לה׳ – חלים על כל סוגי השלמים באופן שווה. מכאן שכל הקורבנות הללו חייבים להיות תמימים ללא מום, וכולם צריכים להיות מוקרבים מתוך כוונה טהורה לשם ריח ניחוח ולשם בורא עולם [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].