הפסוק ממשיך את תיאור הלכות זבח השלמים, הפעם ביחס לקרבן מן הצאן, ומשרטט את סדר הפעולות המדויק הנדרש במרחב המקודש, החל מסמיכת הידיים, דרך השחיטה ועד לזריקת הדם. הפרשנים מציינים כי סדר הפעולות כאן זהה לזה שתואר בקרבן הבקר [ביאור שטיינזלץ], אך הדיוקים הלשוניים בפסוק חושפים הלכות מהותיות.
הדגשת הכתוב במילים וְשָׁחַט אֹתוֹ באה ללמד על איסור חמור של שחיטת חולין, כלומר בהמות שאינן מוקדשות, בתוך חצר המקדש. איסור זה כולל גם בעלי מומים, חיות ועופות שאינם ראויים לקרבן. הכנסת גורמי חולין למרחב המקדש, וביצוע פעולות חול במקום המיועד לעבודת הקודש, פוגעים בקדושת המקום ומשבשים את המשמעות הסמלית הטהורה של עבודת הקרבנות [רש"ר הירש].
באשר למיקום השחיטה, הכתוב מציין שהיא נעשית לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד. הפרשנים עומדים על ההבדל בין ביטוי זה לבין הביטוי "פתח אוהל מועד" שהוזכר בקרבן הבקר. בעוד ש"פתח" מתייחס לחלל הפתח עצמו כאשר הוא פתוח, המילה "לפני" באה להרחיב את השטח הכשר לשחיטה גם לצדדים, צפון ודרום, שכנגד כותלי ההיכל. עם זאת, הכתוב ממעט את הזוויות המרוחקות ביותר בעזרה או את הלשכות הסגורות הבנויות בתוכה, שכן השחיטה חייבת להיעשות בחלל הפתוח שלפני האוהל [מלבי"ם, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן].
שלב זריקת הדם טומן בחובו הבדלים משמעותיים בין סוגי הקרבנות. המילה וְזָרְקוּ מלמדת שהדם נזרק אל המזבח מתוך כלי הקיבול, ולא ניתן באמצעות האצבע. נתינת דם באצבע מיוחדת אך ורק לקרבן חטאת [רש"י, מזרחי]. הפרשנים מסבירים כי העובדה שהתורה נמנעה בעקביות מלהזכיר את המילה "אצבע" בכל הקרבנות עד כה, מוכיחה שפעולה זו בלעדית לחטאת [שפתי חכמים, גור אריה]. בנוסף, החזרה על ציווי הזריקה בקרבן הצאן, אף שכבר נאמרה בקרבן הבקר, נועדה לקבוע שהשימוש בכלי הוא תנאי הכרחי ומעכב שאין לסטות ממנו [לבוש האורה].
המילה סָבִיב אינה מתארת שפיכה מעגלית רציפה, אלא פעולה המכונה "שתי מתנות שהן ארבע". הכהן זורק את הדם על שתי זוויות נגדיות של המזבח, הקרן המזרחית צפונית והמערבית דרומית, וכך הדם מתפשט ונראה על כל ארבעת צדדי המזבח [רש"י, מזרחי].
לבסוף, הכתוב מדייק וקורא לדם הצאן דָּמוֹ. בעוד שבקרבן בקר נאמר "את הדם", משום שכמות הדם של הפר גדולה מדי וניתן לקבל רק את חלקה בכלי, דמו של הכבש מועט יחסית, וניתן לאסוף את כולו בתוך מזרק אחד [רד"צ הופמן].