הקרבת קורבן השלמים מחייבת הפרשה של חלקי שומן פנימיים מגוף הבהמה והעלתם על גבי המזבח. פעולה זו נושאת משמעות סמלית עמוקה; השומן מבטא את העושר, העודף והדחפים החומריים של האדם. הקרבתו נועדה לכפר על חטאים שנובעים מתוך שובע ורדיפה אחר מותרות, וכך האדם מקריב כביכול את חלבו שלו ופותח את לבו שנאטם מרוב שפע חומרי [קיצור בעל הטורים, שפתי כהן, רש"ר הירש]. בשונה מקורבן העולה, כאן לא מוזכרת דרישה לרחוץ את הקרביים, משום שבקורבן שלמים הבעלים אוכלים חלק מהבשר, והם אלו שאחראים לנקות ולתקן את חלקם כרצונם [חזקוני].
המילה מִזֶּבַח כוללת אות מ"ם מיותרת לכאורה. הפרשנים מסבירים כי תוספת זו באה ללמד שהקורבן כשר וראוי גם אם נשחט שלא לשם קורבן שלמים, ואפילו אם הבעלים לא סמכו את ידיהם על ראש הבהמה לפני השחיטה [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
החלק המוקטר לה' נקרא אִשֶּׁה, כלומר חלק המיועד לשריפה באש המזבח [ביאור שטיינזלץ]. התורה מדגישה שיש להקריב אֶת הַחֵלֶב, וחשוב להבחין בין "חלב" לבין "שומן". שומן רגיל מעורב בתוך בשר הבהמה, ואילו החלב הוא רקמת שומן נפרדת, קרה ומוצקה, המכוסה בעור שניתן לקלפו בקלות. רק שומן נפרד זה ראוי להקרבה ואסור באכילה [מלבי"ם, ביאור יש"ר]. לצד זאת, המילה חלב משמשת גם כביטוי לחלק המשובח והטוב ביותר של הבהמה [חזקוני, רש"ר הירש].
התורה מפרטת כי יש לקחת את החלב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב, כלומר את שכבת השומן הגדולה הפרוסה על פני האיברים הפנימיים של מערכת העיכול בבטן התחתונה [מלבי"ם, ברכת אשר]. בנוסף אליו, יש להקריב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. תוספת זו של המילה "כל" עוררה מחלוקת יסודית בין התנאים לגבי הגדרת החלב האסור. הגישה המרכזית, אותה מוביל רבי עקיבא, גורסת כי כדי ששומן ייחשב כ"חלב", עליו לעמוד בשני תנאים: להיות פרוס על הבשר כמו שמלה, ולהיות בעל קרום שניתן לקילוף. לכן, לשיטתו, הריבוי בפסוק כולל רק את החלב שעל גבי המעיים הדקים. מנגד, רבי ישמעאל סבור שדי בכך שהשומן יהיה בעל קרום מתקלף, ולכן הפסוק מרבה וכולל גם את החלב הדבוק לקיבה בחתיכות נפרדות, אף שאינו פרוס עליה כבגד [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, גור אריה, רד"צ הופמן]. כמו כן, רוב הפרשנים מסכימים כי פסוק זה כולל בתוכו גם את החלב הנמצא על איברי עיכול נוספים, כמו ההמסס ובית הכוסות, משום שהם מחוברים לחלב של הקרביים [תורה תמימה, מלבי"ם].