הבאת כבש לקרבן שלמים כוללת תהליך מדויק של הפרשת החלקים המובחרים ביותר לשם הקטרתם על המזבח. הפסוק מתמקד בטיפול באליה, זנבו הרחב והשומני של הכבש, ובאופן הסרתה המדויק מגוף הבהמה לצד חלבי הפנים.
הפרשנים עומדים על קושי מהותי בצירוף המילים חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה. בלשון הקודש ישנו הבדל ברור בין "חלב" ל"שומן". חלב הוא שכבה נפרדת שאפשר לקלף מהבשר, שטיבעה קר ועבה, ואילו השומן מעורב בבשר עצמו וטיבעו חם ולח. מכיוון שהאליה עשויה משומן ולא מחלב, עולה השאלה מדוע התורה קוראת לה חלב [רמב"ן, רבנו בחיי, גור אריה, מלבי"ם].
לשאלה זו מוצעות כמה גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מסבירה כי המילה חֶלְבּוֹ אינה מתארת חלב ממשי, אלא משמשת כביטוי מושאל שמשמעותו "החלק המובחר והטוב ביותר", והוא האליה [רש"י, משכיל לדוד, ביאור יש"ר, הופמן]. הגישה השנייה גורסת כי הכוונה היא לחלבו יחד עם האליה. כלומר, כאשר מסירים את האליה, מסירים עמה חלב רב המחובר אליה בחלקה הפנימי [רמב"ן, רבנו בחיי, תולדות יצחק, הכתב והקבלה]. בהקשר זה, רב סעדיה גאון הציע כי חסרה האות וי"ו ויש לקרוא "חלבו ואליתו", אך פרשנים אחרים דחו פירוש דקדוקי זה [אבן עזרא, רמב"ן]. לפי גישה נוספת, השומן אכן נקרא חלב באופן טבעי, אך התורה בחרה לאסור רק את החלקים המוקטרים [העמק דבר].
לסוגיה זו ישנה משמעות הלכתית עמוקה. הפרשנים מסכימים כי האליה של בהמת חולין מותרת לחלוטין באכילה, ואינה נכללת באיסור אכילת חלב. התורה קוראת לה "חלב" רק לעניין הקרבתה על המזבח ודיני המעילה בה, שכן איסור אכילת חלב חל רק על סוגי חלב המשותפים לשור, כבש ועז, ואילו האליה המיוחדת קיימת רק בכבש. הרמב"ן מציין כי הארכה ודיוק בפרטים אלו נועדו לסתור את טענות הצדוקים, שטעו בהבנת הפסוק ואסרו את אכילת האליה לחלוטין [רמב"ן, מלבי"ם, חזקוני, מיני תרגומא, הופמן].
על הכוהן להקריב את האליה כשהיא תְמִימָה, כלומר בשלמותה, ללא חיסרון או חיתוך של חלקים ממנה, שכן הקרבת חתיכה חסרה פוגעת בכבוד הקרבן [מלבי"ם, אדרת אליהו, שטיינזלץ, העמק דבר].
פעולת ההסרה מוגדרת במילים לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה. המילה לְעֻמַּת מציינת נקודה מדויקת המקבילה בקו ישר לאיבר אחר, ולא רק כיוון כללי [מלבי"ם, פרדס יוסף, ביאור יש"ר]. באשר למשמעות המילה הֶעָצֶה, קיימות שתי מסורות פרשניות. האחת קושרת את המילה לשורש ע.צ.ה, ומזהה אותה עם הכליות, שהן האיבר המטפורי ש"יועץ עצות" לאדם. לפיכך, יש להסיר את האליה במקביל למקום הכליות [רש"י, תורה תמימה, ברכת אשר]. השנייה גוזרת את המילה מהמילה "עץ", ומפרשת כי מדובר בעצם הזנב, החוליה האחרונה של עמוד השדרה, המסתעפת כענפי עץ [שד"ל, רלב"ג, אוהב גר, אבן עזרא, הופמן, שטיינזלץ]. רבנו בחיי משלב את שתי הגישות ומסביר כי מדובר בקצה השדרה הנדמה לעץ, הממוקם בדיוק מעל הכליות היועצות.
המילה יְסִירֶנָּה מלמדת על אופן החיתוך. אין לשבור את העצם לשניים, שכן פועל זה מתייחס להפרדה בין שני דברים מחוברים. לכן, יש להיכנס פנימה אל תוך הפרק המפריד בין החוליות, ולהסיר את האליה בשלמותה מתוך החיבור הטבעי ללא שבירת עצמות [מלבי"ם, אילת השחר].
בנוסף לאליה, מצווה הפסוק להקטיר וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב. הפירוט החוזר של חלב הקרביים בכבש בא למעט ולהוציא מכלל זה את "חלב הדפנות", כלומר החלב שעל הצלעות, שאינו מוקטר על המזבח [מלבי"ם, אדרת אליהו].