חשבתם פעם מה קורה כשרוצים להביא מתנה מיוחדת מכל הלב? כשאדם רצה להביא קורבן נדבה אישי לה׳, היה תהליך מסודר מאוד כדי שהכל ייעשה בצורה המכובדת ביותר.
הכוהנים, שנקראים בְנֵי־אַהֲרֹן, כלומר הכוהנים הכשרים והמוכנים לתפקידם באותו הזמן, היו עובדים בשיתוף פעולה. התפקיד שלהם היה וְהִקְטִירוּ את החלקים המובחרים של הקורבן, כלומר להעלות אותם לאש שעל המזבח. בגלל שהמילה כתובה בלשון רבים, אנחנו לומדים שכמה כוהנים עשו את העבודה הזו יחד. הם לקחו אֹתוֹ, את אותם חלקים מיוחדים של הקורבן, הניחו אותם בקערה אחת והעלו אותם לאש בבת אחת. היה חשוב מאוד לא לערבב אותם עם חלקים של קורבנות אחרים, אלא להקטיר כל קורבן בנפרד.
אבל מתי בדיוק היו מעלים את הקורבן האישי הזה למזבח? המילים עַל־הָעֹלָה מלמדות אותנו כלל חשוב. הפירוש של המילה "על" כאן הוא "בנוסף" או "מלבד". בכל בוקר היו הכוהנים מקריבים קורבן ציבורי קבוע שנקרא עולת תמיד. רק אחרי שקורבן התמיד של הבוקר כבר היה מונח על העצים והאש המוכנים מראש, היה אפשר להוסיף את הקורבן האישי. הקורבן של כלל הציבור תמיד קודם לקורבן הפרטי.
בסוף התהליך, המילים אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה מזכירות לנו את הדבר החשוב ביותר. כל קורבן שמביאים חייב להיות שלם וללא שום פגם, והוא צריך להיות מוקרב מתוך כוונה טהורה וטובה בלב לכבוד ה׳.