במדבר, פרק ל״ו, פסוק ז׳

התורה אוסרת על קרקעות לעבור, להיסחר או להיות מועברות (וְלֹא תִסֹּב) משבט לשבט (מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה), כדי למנוע זליגת ירושה במצב שבו בן יורש את אמו ומעביר את הנחלה לשבט אביו. כדי להבטיח שהקרקע תישאר במקומה המקורי (בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו), נשים יורשות נדרשו להינשא בתוך שבטן ואם נישאו החוצה הקרקע שבה לקרוביהן, תוך מחלוקת אם הקפדה זו חלה רק על מעבר בין שבטים או גם על מעבר בין משפחות. הגבלה זו נקבעה כהוראת שעה לדור הנכנס לארץ כדי לשמור על הכוחות הרוחניים הנפרדים של השבטים, ובוטלה לאחר התבססות העם. בארץ ישראל נוצר חיבור פנימי ומושגח מאת ה' בין האדם לאדמתו, ולכן יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לחלקתם, מתוך הבנה שכשם ששאלת בנות צלפחד הפכה להלכה לאומית, כך לכל מעשה פרטי יש השפעה רחבה על הכלל.