במדבר, פרק ל״ו, פסוק י״א

מסען של בְּנוֹת צְלָפְחָד להבטחת נחלתן בארץ מסתיים כאשר הן מקימות את בתיהן. בשלב זה הכתוב קורא להן בשמותיהן, מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה, ומסדר אותן מהבכורה לצעירה כדרך הנישאות, אף שיש הסבורים שהסדר משקף את מועד חתונתן בפועל או את זהות הבעלים. הפועל וַתִּהְיֶינָה נכתב באות נו"ן נוספת כדי ללמד שהן עמדו במקום זכרים לעניין הנחלה ופעלו מתוך אחדות, שכן למרות הבדלי הגיל והחכמה ביניהן כולן היו שוות ומשלימות זו את זו. אף שהותר להן להינשא לכל אדם משבט מנשה, הן בחרו להינשא לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים מתוך היענות לעצת ה' לבחור באנשים הגונים ממשפחתן המצומצמת. למרות זאת, נישואים אלו לא פגעו בעצמאותן והן המשיכו להחזיק בבעלות מלאה על אדמתן.