בסיומו של מסע ארוך סביב נחלת אביהן, בנות צלפחד נישאות לבני משפחתן. הכתוב מונה את שמותיהן: מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה, אך סדר הופעתן שונה מהאופן שבו הוצגו בפרשות קודמות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכאן מנה אותן הכתוב לפי סדר גילן, מהבכורה לצעירה. הסיבה לכך היא שהפסוק עוסק בנישואיהן, ודרך העולם היא שהאחות הגדולה נישאת לפני הצעירה. לעומת זאת, בפעמים הקודמות שבהן הוזכרו, כגון בעת שהציגו את תביעתן המשפטית המורכבת בפני משה, מנה אותן הכתוב לפי סדר חכמתן [רש"י, שפתי חכמים, משכיל לדוד]. יש מי שמוסיף גוון אנושי לשינוי זה: בעודן רווקות, עיקר זמנן הוקדש ללימוד ולכן נמנו לפי חכמתן, או שהקפידו להסתיר את גילן, אך משנישאו והקימו משפחה, הכתוב מונה אותן לפי שנותיהן [ברכת אשר].
המילה הפותחת את הפסוק, וַתִּהְיֶינָה, מצביעה על הוויה אחת משותפת לכולן ומלמדת שהן היו שקולות ושוות במעלתן [תורה תמימה]. האות ה"א שנוספה בסוף המילה רומזת לחמש הבנות שעמדו במקום בנים כדי לרשת את נחלת אביהן ולתקן את נשמת אביהן. גם שמותיהן רומזים לתהליך רוחני זה: מחלה על שם שנמחלו עוונותיו, תרצה שנתרצה לו ה', חגלה מלשון חג לנשמה, מלכה שזכתה למלכות, ונעה שניצולה מלהיות נעה ונדה [שפתי כהן].
כיצד ייתכן שהיו שקולות לחלוטין אם נבדלו בגיל ובחכמה? דעה אחת גורסת כי למעשה הן היו שוות לגמרי בחכמתן, ולכן התורה משנה את סדרן בכל פעם ואף מעבירה את אות החיבור ויו"ו בין שמותיהן, כדי להראות שאף אחת אינה טפלה לחברתה [תורה תמימה, גור אריה]. גישה אחרת מסבירה שהן השלימו זו את זו: מה שחסרה האחת בגיל היא השלימה בחכמה, ומה שחסרה השנייה בחכמה השלימה בבגרותה. הן חלקו כבוד הדדי, כך שהגדולה בשנים כיבדה את החכמה ממנה, והחכמה כיבדה את המבוגרת ממנה, ובעיני ה' הן נחשבו שוות לחלוטין [מזרחי, חתם סופר, דברי דוד].
בסופו של דבר נישאו הבנות לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים. אף על פי שה' רק ייעץ להן להינשא בתוך מטה אביהן ולא ציווה על כך במפורש, הן נהגו בצדקות יתרה והקפידו להינשא רק לאנשים הגונים וראויים להן מתוך משפחתן [תורה תמימה, העמק דבר]. בני הדודים שנישאו להן לא היו כולם אחים [רבנו בחיי], ויש המפרשים ששינוי הסדר בפסוק נובע מכך ששלוש הבנות הראשונות נישאו לבני דודיהן הישירים, ואילו השתיים האחרונות נישאו לבני משפחות אחרות בתוך מטה מנשה [מלבי"ם].