טענתם של מנהיגי שבט מנשה חושפת דאגה עמוקה לשלמות נחלת השבט ולשמירת הגבולות שהתווה ה'. החשש הוא שנישואי בנות צלפחד לבני שבטים אחרים יובילו להעברה קבועה של קרקעות, ובכך יופר האיזון בחלוקת הארץ.
הפרשנים עומדים על הקושי התחבירי במילים וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל. מדוע התורה משתמשת בלשון ספק ("ואם") כלפי מצוות היובל שהיא ודאית?
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "ואם" משמעותה כאן "אפילו". כלומר, טענת השבט היא שאפילו כאשר תגיע שנת היובל – המיועדת להשיב קרקעות לבעליהן המקוריים – הנחלה הזו לא תחזור אליהם. הסיבה לכך היא שהיובל מפקיע ומחזיר רק קרקעות שנמכרו, אך אינו מבטל העברת בעלות שנעשתה מכוח ירושה. מאחר שהבעל יורש את אשתו על פי דין תורה, הנחלה עוברת לשבטו באופן מוחלט וקבוע.
מנגד, יש המפרשים את המילה וְאִם כפשוטה, כלשון ספק. מכאן לומדים שמצוות היובל עתידה מראש להיפסק ולהתבטל בזמן החורבן והגלות [שפתי חכמים, משכיל לדוד], או שקיומה תלוי במצבם הרוחני של ישראל ובחטאיהם [גור אריה]. גישה נוספת מסבירה שהספק אינו לגבי עצם קיום היובל, אלא ספק אישי של הטוענים – שמא לא יזכו לחיות ולראות את שנת היובל בחייהם [שפתי כהן].
המושג הַיֹּבֵל עצמו נגזר משורש המבטא חזרה, השבה וזרימה מתמדת. בדומה למילה "יבול" (תבואה שהאדמה משיבה לאדם) או "יובל" (פלג מים הזורם וחוזר), כך שנת היובל מסמלת את חזרת הקרקעות לבעליהן ואת השבת הסדר על כנו, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית [אם למקרא].
מעבר לאובדן הכלכלי, העברת הנחלה מעוררת מספר בעיות מהותיות:
ראשית, מבחינה מעשית, אם קרקע מסוימת תהיה שייכת לבנות שנישאו לשבט אחר, בני השבט המקורי יאבדו את המוטיבציה להילחם ולכבוש את אותו חבל ארץ מידי הכנענים, מה שיוביל לגירעון פיזי בשטח השבט [ספורנו].
שנית, קיים חשש כפול: מצד אחד, שמו של האב המת יימחק מנחלתו. מצד שני, נוצרת סכנה של חשד ופגיעה חברתית – דורות העתיד עלולים לחשוב שהמשפחה מכרה את שדותיה מתוך עוני ודוחק (דבר הנחשב לפגם ועונש על חטאים). עם זאת, דווקא שנת היובל תפתור את החשד הזה: כאשר הכל יראו שהשדה אינו חוזר ביובל, יבינו שלא מדובר במכירה אלא בירושה שהוסבה, אך בעיית מחיקת שם האב עדיין תיוותר בעינה [כלי יקר].
הפסוק מדגיש את החיסרון במילים וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ. מנהיגי השבט משתמשים בביטוי זה משום שחלוקת הארץ המקורית התבססה על יוצאי מצרים, ולכן שמירת הנחלה בשם האבות היא עקרון יסוד [רש"ר הירש]. כמו כן, התורה משתמשת בלשון נקבה במילה נַחֲלָתָן, כדי לרמוז על פחיתות מסוימת במצב זה, שבו ירושת הנקבות גורמת לחיסרון ולגירעון בנחלת הזכרים [שפתי כהן]. לבסוף, העובדה שחלקה זו תישאר בידי שבט אחר גם לאחר שנת היובל, פוגמת בשלמותה של קדושת היובל, שכן ההשבה הכללית של הקרקעות אינה מוחלטת [העמק דבר].