סיומו של הסיפור המקראי אודות בנות צלפחד מציג את צייתנותן המוחלטת ואת טוהר כוונותיהן. לאחר שקיבלו את ההנחיה האלוהית בנוגע לנישואיהן במטרה לשמר את נחלת אביהן, הכתוב עוצר כדי להדגיש את היענותן המלאה, עוד בטרם הוא מפרט במי נישאו בפועל. מבחינה לשונית, המילים כֵּן עָשׂוּ מתייחסות לפעולתן של הנשים, ולכן התרגום הארמי המסורתי מקפיד להשתמש במילה המציינת לשון נקבה רבות ("עבדא") ולא בלשון זכר [אוהב גר, נתינה לגר].
הפרשנים עומדים על תחבירו הייחודי של הפסוק. בדרך כלל, התורה מתארת קודם את המעשה ורק לאחר מכן מוסיפה שנעשה "כאשר ציווה ה'". כאן, לעומת זאת, ההקדמה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' מופיעה לפני תיאור המעשה. שינוי זה בא ללמד כי ה' למעשה העניק לבנות צלפחד זכות מיוחדת ופטר אותן מהאיסור הכללי, כך שהיו רשאיות להינשא לכל אדם. למרות זאת, הן בחרו שלא להשתמש בהיתר החריג שניתן להן, ופעלו מרצונן בהתאם לציווי הכללי שחל על שאר העם [אור החיים]. גישה זו משתלבת עם התפיסה שלפיה ההוראה להינשא בתוך השבט ניתנה להן כמעין עצה טובה בלבד, והכתוב משבח אותן על כך ששמו את האינטרס הלאומי והציבורי לפני בחירתן האישית [רש"ר הירש]. יתרה מכך, מעשיהן נבעו ממניע רוחני טהור; הן כיוונו לעשות את רצון בוראן כפי שציווה את משה, ולא פעלו מתוך תאווה או רצון אישי להינשא דווקא לאותם אנשים [ספורנו].
בנוסף, עולה השאלה מדוע התורה צריכה להצהיר שהן עשו כפי שצוו, הרי הפסוק הבא מתאר במפורש את נישואיהן לבני דודיהן. ההסבר לכך טמון בהתמודדותן מול משפחתן. בני המשפחה הפעילו עליהן לחץ להינשא אך ורק בתוך משפחתן המצומצמת. אולם, בנות צלפחד דייקו בהבנת ההוראה האלוהית: ה' אסר עליהן להינשא מחוץ לשבט, אך לא הגביל אותן למשפחה מסוימת בתוך השבט. ציון העובדה שהן עשו כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה מדגיש שהן לא נכנעו לדרישות המחמירות של קרוביהן, אלא פעלו בדיוק על פי גבולות ההלכה שנמסרה למשה, אשר התירה להן להינשא גם למשפחות אחרות בתוך מטה אביהן [העמק דבר, מלבי"ם].