ראשי שבט מנשה מציגים בעיה משפטית וטריטוריאלית מורכבת הנובעת מהלכות ירושה. בעקבות הפסיקה לפיה בנות יורשות את אביהן כשאין לו בנים, מתעורר חשש מהעברת קרקעות לצמיתות בין השבטים באמצעות נישואין.
כאשר בנות צלפחד יינשאו לגברים משבטים אחרים (וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים), הנחלה שקיבלו תעבור בסופו של דבר לבעלות השבט של בעליהן. הסיבה לכך היא שהבנים יורשים את אימם, אך ייחוסם השבטי נקבע על פי אביהם [רש"י, רש"ר הירש]. הבעיה מתחדדת במיוחד אם הבנות יינשאו וימותו וישאירו אחריהן יורשים עוד לפני חלוקת הארץ בפועל, שכן אז נחלה שיועדה מראש לשבט מנשה תימסר לשבט אחר כבר בעת החלוקה הראשונית [רש"ר הירש].
הפרשנים עומדים על כך שהטענה מורכבת משני רבדים שונים, תוך כפילות לכאורה של תיאור החיסרון: בתחילה נאמר וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ, ולאחר מכן וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ.
הרובד הראשון נוגע לנחלה הפרטית והמשפחתית. כל משפחה קיבלה נחלה לפי מספר אנשיה, וכאשר הבנות נישאות לאיש משבט אחר, החלק הפרטי של משפחתן מצטמצם ועובר לידי משפחה זרה [מלבי"ם].
הרובד השני מתייחס לבעיה הכללית והמהותית יותר, המוסברת דרך הטענה וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם. לכאורה, בני שבט מנשה היו צריכים להתלונן רק על ההפסד שלהם, ולא על התוספת שמקבל השבט האחר. אולם, התוספת הזו יוצרת פגיעה חמורה בגבולות ובגורל. מבחינה גיאוגרפית, הגורל נועד להגביל ולהגדיר תחום ברור לכל שבט. ברגע שקרקע עוברת לשבט אחר, תיווצר מובלעת של שבט זר בתוך שטחו של שבט מנשה, מה שיפגע בשלמות הגבולות של השבט כולו [מלבי"ם].
מעבר לכך, ישנה פגיעה רוחנית עמוקה. קדושת ארץ ישראל תלויה בכך שכל שבט יישב במקומו המדויק כפי שנקבע על ידי הגורל. שינוי החלוקה והעברת נחלות פוגעים בשלמות הקדושה של הארץ שרצה ה' לקבוע דווקא באמצעות הגורל. מסיבה זו, ראשי השבט דייקו בדבריהם והדגישו במיוחד את החיסרון מן ה"גורל" ולא הסתפקו רק באזכור הפגיעה בנחלה [העמק דבר].