במדבר, פרק ל״ו, פסוק ג׳

ראשי מטה מנשה חוששים כי אם בנות צלפחד וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים, יעבור שטחן לצמיתות לשבט הבעל, בין אם דרך הבנים שיירשו אותן וייוחסו לאביהם, ובין אם בעצם הנישואין. במצב כזה וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ ושטחן יאבד למשפחה, ובמקביל וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם, כלומר לשבט הזר שאליו הנשים ישתייכו. כפילות זו מבטאת פגיעה בשני מישורים: הפסד פרטי למשפחה, ושיבוש גבולות השבט הכלליים עקב חדירת נחלה זרה לתוכם. משום כך הם מדגישים כי וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ, שכן שינוי חלוקת הארץ שנקבעה על פי רצון ה' פוגע לא רק בשטח הפיזי, אלא גם בקדושתה של הארץ התלויה בישיבת כל שבט במקומו המדויק.