במדבר, פרק ל״ו, פסוק ד׳

ראשי שבט מנשה מביעים חשש שאם בנות צלפחד יינשאו לגברים משבט אחר, נחלתן תעבור לצמיתות ותפר את האיזון הטריטוריאלי. שנת הַיֹּבֵל, שנועדה להשיב קרקעות שנמכרו לבעליהן המקוריים, אינה חלה על קרקעות שעברו בירושה, ולכן אפילו וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, הקרקע לא תשוב לשבט המקורי אלא וְנֽוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם. לחלופין, המילה וְאִם מבטאת תנאי, שכן גם אם בני השבט יקנו את הקרקע חזרה, שנת היובל תבטל את המכירה והנחלה תשוב לבעלי הבנות. אובדן סופי זה יפגע במוטיבציה של השבט להילחם על שטחו, וכך וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן, באופן המנתק את הקשר ההיסטורי לדור מקבלי הארץ ופוגע במעמד הגברים.