קרה לכם פעם שקיבלתם מתנה מיוחדת וחשובה, ופחדתם שהיא תעבור למישהו אחר ולא תחזור אליכם לעולם? זו בדיוק ההרגשה של מנהיגי שבט מנשה. הם דואגים מאוד לשמור על הגבולות של נחלת השבט שלהם, בדיוק כפי שקבע ה'. הם חוששים שאם בנות צלפחד יתחתנו עם גברים משבטים אחרים, האדמות שהן ירשו יעברו לתמיד לשבט של הבעל, וכך ייהרס האיזון של חלוקת ארץ ישראל.
המנהיגים באים בטענה ואומרים וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל, כלומר, אפילו כאשר תגיע שנת היובל, האדמה הזו לא תחזור אליהם. שנת היובל היא שנה מיוחדת שבה שדות חוזרים לבעלים המקוריים שלהם. המילה הַיֹּבֵל מזכירה מילים כמו יבול של שדה או יובל שהוא פלג מים שזורם וחוזר, כי היא מסמלת חזרה של דברים למקומם הטבעי והנכון. אבל יש כלל חשוב: שנת היובל מחזירה רק אדמות שנמכרו. במקרה של בנות צלפחד האדמה לא נמכרת, אלא הבעל יורש את אשתו, ולכן האדמה הופכת לשלו באופן קבוע ולא חוזרת לעולם לשבט מנשה.
מנהיגי השבט כואבים את המצב וקוראים לאדמה הזו וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ. הם משתמשים במילים אלו כדי להזכיר שחלוקת הארץ המקורית ניתנה לאבות שיצאו ממצרים, ולכן חשוב להם כל כך לשמור על הנחלה על שם האבות המקוריים של השבט שלהם, ולא לאבד אף חלקה לטובת שבט אחר.