בסיומה של פרשת בנות צלפחד, מיושמת הלכה למעשה התקנה האלוהית שנועדה לשמור על נחלות השבטים לבל יעברו משבט לשבט. נישואי הבנות בתוך השבט מבטיחים את שלמות הנחלה המשפחתית וחותמים את הדיון בסוגיית ירושתן.
הכתוב מציין כי מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים, כלומר, בנות צלפחד נישאו לאנשים מתוך משפחות אלו [שד"ל]. אף על פי שניתנה להן הרשות לבחור להן בעלים כרצונן מכל משפחות השבט, הן הבינו כי כוונתו העמוקה של ה' היא למנוע את סבב הנחלה כליל. משום כך, בחרו להינשא דווקא לבני דודיהן, שהיו קרוביהן ביותר [ספורנו]. השימוש בלשון הרבים מִמִּשְׁפְּחֹת בא ללמד כי בני הדודים שלהם נישאו לא היו כולם אחים מאותו בית אב, אלא הגיעו ממספר משפחות שונות בתוך השבט [אבן עזרא].
ההדגשה על כך שנישאו למשפחות מנשה בן יוסף אינה מקרית. בחירתן נבעה בראש ובראשונה מהשתייכותם של הבעלים למשפחות בני מנשה [העמק דבר], ויש המפרשים כי אזכור שמו של יוסף מלמד שהן חיפשו להינשא לאנשים צדיקים כדוגמת יוסף הצדיק, מתוך כוונה להשפיע לטובה על בעליהן שיכוונו גם הם למעשים רצויים [שפתי כהן].
בעקבות נישואין אלו, מסיים הפסוק וקובע: וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן. משמעות הדבר הפשוטה היא שנחלתן נשארה בתוך שבט משפחתן המקורית [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, השימוש במילה עַל במקום באות ב' מצביע על כך שנחלת הבנות למעשה נוספה על נחלת המשפחה מתוך השבט שאליה נישאו [שד"ל]. על ידי בחירתן המוקפדת, הבנות הבטיחו שלא תהיה כל העברת נחלה, אפילו לא ממשפחה אחת למשפחה אחרת בתוך אותו השבט [ספורנו]. הניסוח המדויק מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן במקום "משפחת מטה אביהן", מדגיש את הקפדתן היתרה לקיים את הדבר בדיוק על פי רצון ה' [העמק דבר].