לקראת סיומה של חלוקת הארץ, עולה סוגיה משפטית וכלכלית סבוכה המאיימת על שלמות נחלתם של השבטים. מנהיגי משפחת גלעד ניגשים אל ההנהגה הבכירה כדי לערער על ההשלכות העתידיות של פסיקה קודמת בעניין ירושת בנות צלפחד, מחשש לאובדן נחלת אבותיהם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רבנו בחיי, אבן עזרא, חזקוני] היא כי פרשה זו נסמכה לכאן משום שהיא ממשיכה את העיסוק הישיר בדיני נחלות, מיד לאחר הציווי להפריש ערים ללויים מתוך נחלת בני ישראל.
הפנייה נעשית על ידי רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד. המונח לְמִשְׁפַּחַת משמש כאן במובן רחב, הכולל את ששת ענפי משפחת גלעד. אותם מנהיגים שקרבו אל משה היו למעשה אחי-סבם של בנות צלפחד [רש"ר הירש]. פנייתם של בני גלעד דווקא, ולא של כלל בני מכיר, נובעת מכך ששאר בני מכיר כבר קיבלו את נחלתם בעבר הירדן המזרחי ולכן לא ניזוקו מהפרשה. בני גלעד, לעומתם, היו עתידים לנחול בתוך ארץ ישראל עצמה, והסוגיה השפיעה עליהם ישירות [מלבי"ם].
הטענה שהביאו ראשי המשפחות נבעה מחשש כבד לאובדן נחלה משמעותי. שבט מנשה כבר התפצל לשניים, כך שרק חציו אמור היה לנחול בארץ כנען. מתוך מחצית זו, בנות צלפחד היו עתידות לרשת נתח גדול במיוחד שכלל שלושה חלקים: חלקו של אביהן מיוצאי מצרים, חלק הבכורה שלו, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר. מאחר שבנות צלפחד היו מבוגרות יחסית, עלה החשש שאם יינשאו לגברים משבטים אחרים ולא ילדו, בעליהן יירשו אותן. כך תעבור הנחלה באופן סופי לשבט אחר, ותגרע מחלקו של שבט מנשה, שהיה חביב על יעקב וזכה לקבל ממנו במקור חלק יתר על אחיו [שפתי כהן].
מטרת פנייתם לא הייתה חלילה להטיל ספק בפסיקה האלוהית שניתנה למשה, אלא להציף את הבעיה שנוצרת מכך שהגורל מחלק את הארץ לשבטים ולא למשפחות. הם ביקשו למצוא פתרון, כדוגמת נישואין לבני דודיהן או לבני שבטן, כדי להבטיח שהנחלה לא תצא מהמשפחה לצמיתות, שכן במקרה כזה הנחלה לא הייתה שבה אליהם אפילו בשנת היובל [רלב"ג, שפתי כהן].
את טענותיהם הם שוטחים לפני משה ואל רָאשֵׁי אָבוֹת. מונח זה מכוון לנשיאי השבטים [רבנו בחיי, אבן עזרא]. מעבר לזיהויים כנשיאים, השימוש בצירוף רָאשֵׁי אָבוֹת מלמד על סמכותם הייחודית: התורה מקישה בין "ראשים" ל"אבות", ללמד שכשם שאב רשאי להנחיל את נכסיו כראות עיניו, כך למנהיגים אלו היה את הכוח והסמכות לייעץ, להכריע ולתקן תקנות בענייני נחלות הציבור [העמק דבר].