ראשי משפחות שבט מנשה פונים אל משה ומציגים בפניו דילמה משפטית ורוחנית הנוגעת לחלוקת הארץ, הנובעת מסתירה לכאורה בין שתי הוראות אלוהיות שונות [ביאור שטיינזלץ].
ההוראה הראשונה, המנוסחת במילים אֶת אֲדֹנִי צִוָּה ה', מתייחסת לחלוקה הכללית של הארץ לגברים בני ישראל [ביאור שטיינזלץ]. ציווי זה הגיע ביוזמתו של ה' [רש"ר הירש], והוא ניתן כהוראה עתידית שנועדה להתבצע על ידי יהושע ואלעזר רק לאחר הכניסה לארץ [העמק דבר]. בפסוק מודגש כי הארץ תחולק בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל, צירוף המייצג שני שלבים נפרדים בחלוקה. השלב הראשון, בְּגוֹרָל, נועד לקבוע את המחוז הכללי ואת הגבולות של כל שבט ושבט. השלב השני, בְּנַחֲלָה, הוא החלוקה הפנימית של אותו מחוז לאנשי השבט על פי מספרם [מלבי"ם]. השימוש בגורל אינו מקרי, שכן הוא מעיד על קדושתה של ארץ ישראל. בניגוד לירושה רגילה שיכולה להתחלק בהסכמת האחים, חלוקת הארץ דרשה התערבות אלוהית ישירה [העמק דבר] באמצעות האורים והתומים. קביעה זו יצרה גבולות שבטיים מוחלטים שאין לשנותם. בנוסף, המילה בְּנַחֲלָה רומזת לכך שהאחוזה צריכה להישאר בתוך המשפחה והשבט, ולהמשיך לזרום לדורות הבאים בטבעיות כמו נחל [רש"ר הירש].
מנגד, ההוראה השנייה הנוגעת לבנות צלפחד מנוסחת במילים וַאדֹנִי צֻוָּה בַה'. בניגוד להוראה הראשונה, ציווי זה הגיע בעקבות פנייתו של משה עצמו אל ה' [רש"ר הירש]. הבדל נוסף הוא שמתן הנחלה לבנות צלפחד לא היה הבטחה עתידית, אלא הענקה מיידית שמשה נתן להן כבר באותו רגע, בדומה לנחלות שניתנו לבני גד וראובן בעבר הירדן [העמק דבר].
כאן נוצרת ההתנגשות שעליה מצביעים ראשי השבט. אם בנות צלפחד יקבלו נחלה ולאחר מכן יינשאו לגברים משבט אחר, הנחלה תעבור לשבט של בעליהן. מצב כזה יעקור את כוונת החלוקה המקורית, שכן הגורל האלוהי שקבע את גבולות השבטים יאבד את אמינותו אם חלקים מנחלת שבט אחד יעברו לתחומו של שבט אחר [ספורנו], והעיקרון לפיו הנחלה חייבת להישאר בתוך גבולות השבט ייפגע [רש"ר הירש].