נסו לחשוב מה קורה כשיש שני חוקים שמתנגשים אחד בשני, וקשה לקיים את שניהם יחד. זה בדיוק מה שהרגישו ראשי המשפחות של שבט מנשה. הם פנו אל משה עם בעיה גדולה בנוגע לחלוקת ארץ ישראל, כי הם ראו סתירה בין שתי הוראות שונות מאת ה'.
ההוראה הראשונה, שכתובה במילים אֶת אֲדֹנִי צִוָּה ה', עסקה בחלוקה הכללית של הארץ. ה' בעצמו יזם את ההוראה הזו לקראת הכניסה לארץ, והיא קבעה שהארץ תחולק בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל. מה זה אומר? המילה בְּגוֹרָל מתארת את השלב הראשון שבו קובעים את הגבולות הכלליים של כל שבט. בגלל שארץ ישראל קדושה, הגבולות האלו לא נקבעו סתם כך על ידי בני אדם, אלא בהתערבות ישירה של ה', ולכן אסור לשנות אותם לעולם. השלב השני הוא בְּנַחֲלָה, שזו החלוקה הפנימית בתוך השבט עצמו. המילה הזו מזכירה מים שזורמים בנחל, כי היא מלמדת שהאדמה צריכה להישאר תמיד בתוך המשפחה והשבט, ולעבור בטבעיות מדור לדור.
מצד שני, הגיעה ההוראה השנייה בקשר לבנות צלפחד, שכתובה במילים וַאדֹנִי צֻוָּה בַה'. הפעם, משה הוא זה שפנה אל ה' כדי לשאול מה לעשות, והבנות קיבלו את האדמה שלהן מיד באותו הרגע.
כאן בדיוק נוצרה הבעיה שראשי השבט שמו לב אליה: אם בנות צלפחד יתחתנו עם גברים משבט אחר, האדמה שלהן תעבור לשבט של הבעלים החדשים שלהן. מצב כזה יהרוס את כל התוכנית המקורית. הגבולות המדויקים שה' קבע בעזרת הגורל ישתנו כי חלקים משבט אחד יעברו לשבט אחר, והכלל החשוב שהאדמה חייבת להישאר תמיד בתוך השבט פשוט ילך לאיבוד.