במדבר, פרק ל״ו, פסוק ט׳

שמירת גבולות הקרקע של כל שבט היא עקרון יסוד, ולכן התורה קובעת כחובה מוחלטת שוְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר, כדי למנוע מעבר של קרקעות בין השבטים באמצעות ירושה או נישואין. איסור זה נועד בעיקר לדור כובשי הארץ במטרה לבסס את גבולותיהם, בעוד שבדורות הבאים המציאות החברתית והכלכלית ממילא עודדה הישארות בתוך השבט ומנעה את ערבוב הנחלות. הדרישה שכִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אינה עוסקת רק בבעלות טכנית על הקרקע. זוהי קריאה לחיבור עמוק של כל שבט לאזור שהוקצה לו, כדי לשמר את אופיו הייחודי ואת תפקידו במרקם הלאומי.