במדבר, פרק ל״ו, פסוק ט׳

תארו לעצמכם שאתם מקבלים מתנה מיוחדת שמתאימה בדיוק לאופי שלכם ולמי שאתם, מקום שבו אתם מרגישים הכי בבית בעולם. האם הייתם רוצים להעביר אותו למישהו אחר? כשבני ישראל עמדו להיכנס לארץ, כל שבט קיבל אזור משלו, חבל ארץ שהתאים בדיוק לייעוד שלו. התורה מדגישה את הכלל וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה, כלומר שאסור ששטח אדמה יעבור משבט אחד לשבט אחר. הכלל הזה חוזר על עצמו כדי להבהיר שזו לא סתם עצה טובה, אלא חובה של ממש, גם אם אדמה עוברת בירושה או בעקבות חתונה. הכלל הזה נועד בעיקר לדור הראשון שנכנס לארץ, כדי לעזור להם לסדר את הגבולות בצורה מדויקת ולמנוע בלבול. אבל מעבר לחוק, יש כאן משהו טבעי, כמו שמסביר ההמשך: כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אנשים פשוט אהבו את האדמה שלהם והיו קשורים אליה. אם אדם קיבל פתאום חלקה בשטח של שבט אחר, היא הרגישה לו חסרת ערך כי היא הייתה רחוקה מהמשפחה ומהחברים שלו, ולכן הוא העדיף למכור אותה לאנשי המקום. כך, מתוך אהבה לאדמה ורצון להישאר קרובים, כל שבט שמר על המקום המיוחד שלו.