בחירתו החופשית של האדם מעצבת את מסלול חייו ואת האופן שבו ההשגחה העליונה מתייחסת אליו. דרך העולם מציגה עימות בין שתי גישות לחיים: דרכם של הלצים, המאופיינת בגאווה ובזלזול, לעומת דרכם של הענווים, המאופיינת בשפלות רוח ובכבוד לזולת. התגובה האלוהית לכל אחת מן הקבוצות הללו משקפת עקרון של מידה כנגד מידה ושל השלכות טבעיות למעשי האדם. המילה הכתובה בפסוק היא ולעניים, אך הקריאה המקובלת היא וְלַעֲנָוִים [מנחת שי].
החלק הראשון של הפסוק עוסק במי שבוחר בדרך השלילית: אִם־לַלֵּצִים הוּא־יָלִיץ. הלֵּצִים מוגדרים כאנשים המלעיגים על בני אדם [רלב"ג, מצודת דוד], או ככסילים החולקים על חוקי החכמה מתוך גאווה ורדיפה אחר תאוות [מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהיחס האלוהי כלפיהם פועל בשיטת מידה כנגד מידה. מכיוון שהם התלוצצו על אחרים, ה' יסבב שהם עצמם יהפכו ללעג ולשיחה בפי הבריות ביום מפלתם.
לצד זאת, יש המפרשים את הפסוק מנקודת מבט של בחירה חופשית: ה' אינו עוצר בעד הלצים, אלא מניח להם להישאר בליצנותם, ומי שנמשך ומתחבר אליהם, סופו שיהפוך ללץ כמותם [רש"י, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. זווית מורכבת יותר מציעה שה' כביכול מתלוצץ על הרשעים בכך שהוא מעניק להם הצלחה זמנית. שגשוג זה נועד למנוע מהם לחזור בתשובה, ובכך מביא לאובדנם המוחלט [אלשיך]. מנגד, קיימת פרשנות ייחודית ולפיה המילה יָלִיץ נגזרת ממשמעות של מליץ יושר ודיבור, כלומר שהצדיק הוא זה שמדבר אל הלצים ומזהיר אותם לסור מדרכם הרעה [אבן עזרא].
חלקו השני של הפסוק עוסק בבוחרים בדרך החיובית: וְלַעֲנָוִים יִתֶּן־חֵן. העֲנָוִים הם אלו המכבדים כל אדם ושפלים ברוחם [רלב"ג, מצודת דוד], נמנעים מליצנות [אבן עזרא], ומכירים בענווה בקוצר שכלם להשיג את כל תעלומות החכמה [מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי מי שבוחר בחברת הענווים יזכה לקבל חכמה וחסד מאת ה', אשר יגרמו למעשיו למצוא חן וכבוד בעיני הבריות. המילה חֵן מוסברת כאן כמתנת חינם מאת ה', המוענקת להם כתוספת על שכרם הרגיל בזכות חכמתם ופירות מעשיהם [אבן עזרא, אלשיך, אמרי דעת].