לאחר ההדרכה על שמירת התורה והמצוות שבין אדם למקום, עובר הכתוב לכוון את האדם בהנהגתו המוסרית והחברתית. המידות המוזכרות אינן מוצגות רק כפעולות נקודתיות, אלא כערכים עליונים שצריכים להקיף את האדם באופן מוחלט – בדיבור, במעשה ובתודעה הפנימית.
המושג חֶסֶד וֶאֱמֶת טומן בחובו משמעויות רבות. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי מדובר בשילוב של שתי הנהגות משלימות: האמת מייצגת את קיום החובות, הדין, האמונה הברורה והימנעות מכל שקר, בעוד החסד מייצג את ההתנהגות שלפנים משורת הדין, גמילות חסדים טהורה ונתינה למי שאין לו זכות מוקדמת עליך [מלבי"ם, עמנואל הרומי]. השילוב ביניהם הוא קריטי, שכן חסד לבדו, ללא אמת, עלול להוביל לעוון, כמו במקרה של נתינת צדקה מממון גזול או עשיית טובה מתוך אינטרס אנושי לקבלת תמורה. לכן, החסד חייב להיות מבוסס על יושר ואמת, כדוגמת חסד שעושים עם המתים, שאין בו כל ציפייה לגמול [ראשון לציון]. גישה נוספת מפרשת כי הפסוק עוסק בהכרה בחסד ובאמת שה' גומל עם האדם, מתוך תחושת הודיה והימנעות מכפיות טובה [אלשיך].
לגבי ההוראה אַל־יַעַזְבֻךָ, קיימות שתי דרכי הבנה עיקריות. יש המפרשים זאת כהבטחה שמימית: אם תשמור את התורה והמצוות, חסדו ואמיתו של ה' והשגחתו לעולם לא יעזבו אותך [אבן עזרא, רלב"ג, עמנואל הרומי]. מנגד, פרשנים אחרים קוראים זאת כציווי אקטיבי המופנה לאדם: עליך לאחוז במידות אלו ולא להרפות מהן [מצודת דוד]. יתרה מכך, על האדם להפוך את עשיית החסד והאמת להרגל כה מוטמע בטבעו, עד שייראה כאילו המידות הללו רודפות אחריו ואינן עוזבות אותו, גם כאשר מתעורר בו יצר מנוגד [ראשון לציון].
כדי להבטיח את הדבקות במידות אלו, מורה הכתוב קָשְׁרֵם עַל־גַּרְגְּרוֹתֶיךָ. המילה גַּרְגְּרוֹתֶיךָ מכוונת לצוואר ולגרון. מצד אחד, זהו המקום שעליו עונדים תכשיטים וענקים, והקשירה מסמלת עדי ונוי המלווים את האדם לכל מקום [ביאור שטיינזלץ, אמרי דעת]. מצד שני, הגרון הוא מקום מוצא הקול והדיבור [אלשיך, מלבי"ם בביאור המילות]. משמעות הקשירה היא שהאדם צריך לדבר בעניינים אלו תמיד ולחשוב בהם עד שיהיו שגורים על לשונו [רלב"ג, מצודת דוד, מלבי"ם], וכן להשתמש בדיבורו כדי להודות לה' על חסדיו [אלשיך]. בנוסף, הקשירה על הגרון משמשת כמעצור רוחני, קשר של קיימא שנועד לבלום את תאוות הגוף החומריות ואת הרצון לחסוך בממון, בדיוק ברגע שבו נדרש מן האדם לעשות חסד [ראשון לציון].
לבסוף, מכיוון שלא די בדיבור ובמעשה חיצוניים בלבד, נאמר כָּתְבֵם עַל־לוּחַ לִבֶּךָ. המילה לוּחַ מתארת נסר או קרש, ומשמשת כאן כמליצה [מצודת ציון]. הלב הוא הכוח המושל באדם, אך הוא גם מוקף ביצרים, במחשבות רעות ובתאוות. כתיבת החסד והאמת על הלב מבטיחה שהדברים יישארו חקוקים בו לעולם ולא יישכחו, וכך ישמשו מגן פנימי מפני פיתויים [מלבי"ם, אמרי דעת, רלב"ג]. פעולה זו מוודאת שההתנהגות המוסרית לא תהיה מן השפה ולחוץ, אלא תשנה את טבעו הפנימי של האדם ותכוון את כל מחשבותיו לאמת [אלשיך, ראשון לציון].