הליכה בדרכי החכמה, התורה ויראת ה' אינה רק הישג רוחני, אלא מקור של חיוניות וחוסן המקרין על הקיום האנושי כולו. התמסרות לאלוקים מעניקה לאדם כוח פנימי המרפא את חוליי הגוף והנפש כאחד.
בביאור מילות הפסוק, רוב הפרשנים מסכימים כי המילה לשרך משמעותה טבור. הטבור נתפס כמקום המרכזי שדרכו נכנס הדם אל העובר ברחם אמו, ולכן הוא מסמל את יסוד הגידים, את החוזק והיציבות של הגוף [אבן עזרא], וכן את השורש והמרכז של האדם [ביאור שטיינזלץ]. יש המרחיבים את המשמעות לאזור המעיים, שרירי הבטן ומערכת העיכול [אלשיך, מלבי"ם]. הביטוי וְשִׁקּוּי מוסבר על ידי הפרשנים כמוח העצם, המשקה, מזין ומעניק לחות וחיות לעצמות הגוף [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג].
הפרשנים מציעים מספר גישות לגבי מהותה של אותה רפואה. גישה אחת רואה בחכמה ובתורה עצמה את סם המרפא [רש"י]. גישה אחרת מדגישה כי היראה מה' – המתבטאת בהכנעה מוחלטת ובקיום מצוותיו כעבד הנאמן לאדונו בכל תנועה, מעשה ומחשבה – היא התרופה המחזקת את איברי האדם [עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את הרפואה כשלוות הנפש; כאשר האדם נמנע מלחקור בשכלו עניינים נשגבים שמעבר להשגתו ואינו נשען רק על חכמתו, הוא ניצל מהכאב, הכעס והחרדה המלווים את הספקות המחשבתיים, וזוכה למשקה טוב המרפא את הלב [אמרי דעת].
חלק ניכר מהפרשנים מתמודד עם הסתירה לכאורה שבין חיי תורה ופרישות לבין בריאות הגוף. התמדה עיונית בלימוד תורה דורשת ישיבה ממושכת העלולה לעכב את העיכול, להתיש את הכוח ולייבש את עצמותיו של האדם. אולם, ההבטחה כאן היא להשגחה פלאית: התורה עצמה תרפא את המכאובים שהיא עלולה ליצור בדרך הטבע, ותשיב לאדם את לחותו וחיוניותו הפנימית [אלשיך]. בדומה לכך, חוקי התורה מצווים על פרישות ממאכלות מסוימים ומתאוות, דבר שעשוי להצטייר כמחליש. אך למעשה, גבולות אלו אינם מזיקים, אלא להפך – ההימנעות מעודף מותרות משמשת כרפואה טבעית למערכת העיכול ומחזקת את בריאות הגוף כולו [מלבי"ם, מצודת דוד].
ברובד העמוק של התפתחות האדם, הדברים משקפים תהליך צמיחה רוחני. בתחילת הדרך, כאשר האדם מתחיל להתרפא ממידות ודעות רעות, התורה מזינה אותו כפי שעובר ניזון דרך טבורו. גם לאחר שהאדם מגיע לשלמות ולחכמה, התורה הופכת לשיקוי ולמוח שבעצמותיו. אל לו לאדם לחשוב שכאשר החכים אינו זקוק עוד לתורה; כשם שהעצמות יאבדו ויפסדו אם יסור מהן מוח העצם המזין אותן תמיד, כך עזיבת התורה והמצוות תוביל בהכרח לאובדן השלמות הרוחנית [רלב"ג].